"תמשיכי ככה ותהיי רזה"
"זה תרגיל מעולה להוריד את הבטן"
"איך את לא מרזה מכל הריצות האלה?"
וגם - "למה את מתאמנת בכלל? את כבר רזה"
כל המשפטים האלה נאמרים למתאמנים ומתאמנות כשהן רצות/ רוכבות/ מתאמנות על מכשירים בפארק. הסיבה היא פשוטה - ההנחה הרווחת היא שמי שעושה ספורט, מנסה לרזות. אמנם המון אנשים כבר מבינים שירידה במשקל נובעת בעיקר מגירעון קלורי, ועדיין הפרסום בעולם הפיטנס מתרכז ביעדים של משקל ושל נראות, ואם אפשר, כמה שיותר מהר.
"בואי להשיג את גוף החלומות"
"איך לחטב את הישבן ב-5 שבועות"
"בטן שטוחה ב-30 יום"
"בואי לשרוף את נזקי החגים"
לפרסום המטעה הזה יש מחיר - מתאמנים מצפים שאם הם יתמידו באימונים, זה יתבטא באופן ישיר במשקל. בפועל, ההשפעה של פעילות גופנית על המשקל היא מינורית, ולעיתים קרובות קורה ההיפך והמתאמן אפילו עולה במשקל.
בנוסף, כשהספורט משווק כפעולה שנעשית כדי לפצות על אכילה, או כדי להעניש את הגוף על המשקל שלו, הפעילות הגופנית גורמת לעיתים לתחושה שצריך לפצות באכילה מוגברת על עצם האימון. מתוך המחשבה של "מגיע לי פיצוי, כי סבלתי".
לפעמים אחרי התמדה באימוני כוח למשל, תהיה אפילו עליה קלה במשקל כתוצאה מעליה במסת שריר. האכזבה אז מהירה וצורבת. הרי אני מתאמנת, אז למה אני לא רואה תזוזה במשקל? בהרבה מקרים האצבע המאשימה מופנית למאמן עצמו - אם לא ירדתי במשקל, כנראה שהמאמן לא עושה את העבודה שלו כמו שצריך.
אל תפספס
עם כל התסכול והאכזבות, לא פלא שלא ממש נשארת מוטיבציה להמשיך ולהתמיד בפעילות הגופנית. המתאמן מרגיש אפילו מרומה. מכרו לו חלום - תתאמן ותרזה. נוצר מעגל קסמים של נשירה מאימונים, תסכול והלקאה עצמית, ירידה באמונה שאני מסוגלת להתמיד בספורט, ואז הסיכוי להתחיל שוב להתאמן ולהתמיד הולך ויורד.
המעגל הזה גם מזין את הסטיגמה שאנשים בעלי עודף משקל הם חלשים, עצלנים וחסרי מוטיבציה. נתקלתי אפילו במאמן שטען ש"שמנים הם חרא של עם" כי הם באים בטענות למאמן שלא ירדו במשקל. פלא שלעיתים שמנים מתביישים להיכנס לחדרי כושר? נמנעים מאימון לצד אנשים אחרים, ולא מצטרפים לקבוצות ריצה? ההערות שהם מקבלים מבהירות להם שזה לא מקומם, שזוהי סביבה לרזים בלבד, או לפחות לאנשים שהמטרה העיקרית שלהם היא לרזות.
התועלת מעיסוק בפעילות גופנית כחלק משגרת החיים היא הרבה יותר חמקמקה - מעבר לתחושת הסיפוק מיד אחרי אימון, התועלת מורגשת רק אחרי התמדה של תקופה מסוימת. הריצה הופכת נעימה יותר, הגוף מרגיש חזק יותר, טווחי התנועה משתפרים, תרגילים מסוימים מבוצעים יותר בקלות, הגוף מרגיש יותר "אסוף", רמת הערנות גבוהה יותר, המטבוליזם משתפר.
בנוסף לתחושות הפיזיות, ישנו גם הסיפוק הנובע מההתמדה בפעילות שלא באה בקלות, תחושת הערך העצמי עולה, דימוי הגוף משתפר, ומתאמנים רבים מדווחים על שיפור בביטחון העצמי גם בעבודה ובזוגיות. אבל את כל אלה הרבה יותר קשה להכניס למשפט פרסומי בן 4-5 מילים, את כל אלה הרבה יותר קשה "למכור" כיתרונות של התמדה בפעילות גופנית.
אז פשוט תתאמנו. תתאמנו כדי להתחזק, תתאמנו כדי להיות ערניים יותר, תתאמנו כי כיף לכם להתאמן עם חברים, תתאמנו כדי להישאר פעילים גם בגיל מבוגר, תתאמנו בשביל תחושת האופוריה אחרי אימון מאומץ. ותזכרו שגם אם מתאמן לידכם מישהו בעודף משקל, יכול להיות שהוא מתאמן מאותן סיבות, ולאו דווקא כדי לרזות.
בת חן אלדן-צירקל היא מאמנת ריצה בגישת בודי פוזיטיב, בעלת קבוצות ריצה לנשים באזור המרכז, ורצה בעצמה כ-30 שנה