רק דבר אחד היה חסר לי בסרט החשוב של פאולה רוזנברג

ביום ראשון בערב, כמדי סוף יום, שגרת הערב החלה: ארוחת הערב תוקתקה ביעילות לצד ייסורי המצפון הקבועים על כך שהיא לא מזינה ומושקעת מספיק, ושוב חזרנו לאותם שכנועים מוכרים בניסיון לגרום לבתנו לאכול משהו אחר חוץ מפחמימות. אבל הערב הייתה לנו משימה - לסיים להכין את הילדים לשינה מוקדם מהרגיל, כי בחדר אחד יובל תכנן לצפות בגמר היורו ובחדר השני אני חיכיתי לצפות בסרטה המדובר של פאולה רוזנברג "כמו שאת".

המשימה הוכתרה בהצלחה, יובל זכה במיטה, ואני, שזכיתי בסלון, התיישבתי וצפיתי בסרט, אך מסתבר שמה שפחות צפיתי זה הסרט שאני אכנס אליו בעקבות הצפייה. הסרט היה חשוב, מרגש, ואפילו מהפכני, ולא פלא שבימים שאחריו הרשת געשה מתגובות של אימהות, נשים ומתבגרות שהנושא נגע בהן.

אבל כגבר, וכאבא, מול סרט שהוגדר כ"חובה לכל אמא ובת", הבטן התהפכה לי. הצפייה העלתה בי הרבה מחשבות על התנהלותי כאבא, לבת ולבן, והן התערבבו עם הזיכרונות מגיל ההתבגרות שלי, בו זכיתי להרבה מאוד הערות מהסביבה שכדאי שארזה, והתנחמתי בבורקסים מהקיוסק ליד בית הספר, שעזרו לי לעטות עליי שכבות שומן, כהגנה והסתרה מפני הסערה הפנימית שהתחוללה בתוכי.

פתאום שמתי לב שאני יושב על הספה, בתנוחה שכנראה התרגלתי אליה, מחובק בכרית שמסתירה את עודפי השומן, וחיכיתי בקוצר רוח להפסקת הפרסומות כדי לפרוק את שעל לבי. אלא שלנוכח המשחק המותח של אנגליה מול איטליה, לא היה לי באמת סיכוי לקבל אוזן קשבת מיובל, ותהיתי שמא הבחירה לשדר את הסרט דווקא בערב הזה, לא הייתה מקרית, כי הרי שיח על דימוי גוף, הוא במילא רק שיח נשי?

אז זהו שלא, או לפחות - לא אמור להיות, כי דימוי גוף הוא נושא חוצה מגדרים. ואת זה אני אומר לכם לא רק כמתבגר מלא, שגדל להיות גבר שממשיך להיאבק בנראות של הגוף שלו, אלא גם כמטפל שזוכר בזעזוע איך בעבר כל פעם שהיה נכנס נער עם סוגיות של דימוי גוף או הפרעות אכילה למרפאה לבריאות הנפש בה עבדתי, ההנחה הייתה שהוא כנראה גם עסוק בנושא של נטייה מינית, כי הרי "דימוי גוף" הוא בהכרח נושא שמעסיק רק נשים.

דווקא בגלל החשיבות הרבה של הסרט האמיץ של פאולה רוזנברג, אני חושב שמוטב לא להשאיר את השיח בגזרה הנשית. אני מציע להרחיב אותו, ויפה שעה אחת קודם, כך שיכלול גם התייחסות למין הגברי.

כי מה בעצם המסר שאנחנו שולחים לנערים שלנו? האם נער עם סוגיות של דימוי גוף שהיה צופה בסרט, היה מרגיש בנוח לשבת ולהזדהות עם המרואיינות? או שהוא היה שואל את עצמו, מה לא בסדר אצלו, שהוא טרוד בבעיות "נשיות" שכאלו? ומה לגבי בני הזוג? והאבות? מה התרומה שלהם, בקבלת הגוף הנשי של בת הזוג כמו שהוא, ואיזה מסר להם יש להעביר למתבגרות ולמתבגרים הפרטיים שלהם, המתמודדים עם נושא דימוי הגוף?

במחקרים עדכניים שנערכו בשנה האחרונה בארה"ב, נמצא כי 48 אחוזים מהגברים מוטרדים ממראה הגוף שלהם. 58 אחוזים מהגברים אמרו שהקורונה השפיעה לרעה על איך שהם מרגישים ביחס לגוף שלהם, 21 אחוזים אמרו שהם לא מרגישים בנוח לדבר על נושא דימוי הגוף שלהם עם אדם נוסף, ורק 26 אחוזים מהגברים אמרו שהם מרגישים טוב לגבי הגוף שלהם.

השנה היא 2021, ותופעת ה-Body Positive הקוראת לנשים לקבל את גופן ולאהוב אותו, כמו שהוא, היא בהחלט מבורכת, אבל בואו לא נשכח שיש כאן עוד מגדר שלם שמתבגר, תוך חשיפה מתמדת למסרים אינסטגרמיים מושלמים ורוויים בקוביות בבטן וזרועות שריריות. אז בואו נאפשר גם לגברים ולנערים שלנו את השיח החשוב הזה, על דימוי הגוף, וניתן גם לו ביטוי הולם הן ברשתות החברתיות ובתקשורת, והן בארוחות הערב המשפחתיות שלנו בבית.

יהודה לימן הוא פסיכותרפיסט, מחבר הספר "איפה הילד - מדריך הישרדות להורים למתבגרים" ומרצה בקריה האקדמית אונו