אסירי קורונה: מה יקרה לילדים ששוב לא חוזרים לבית הספר?

"לפני שנים רבות, במסגרת התואר הראשון שלי, נחקק בזיכרוני מחקר שבדק מיהם האסירים שהכי קשה להם רגשית במאסר. מה שהחוקרים גילו היה מדהים בעיני - אלו שהכי קשה להם, הם לא אסירים שנגזר עליהם מאסר עולם, אלא דווקא אלה שטרם נקצב עונשם".

כך אומרת ליזי פורת, מדריכת הורים ומנהלת תחום רשויות עירוניות במכון אדלר, שכשמו מבוגרים רבים אחרים מודאגת מאוד ממצבם הרגשי של תלמידי חטיבות הביניים שטרם שבו ללימודים, ומי יודע מתי ישובו. בעוד שתלמיד יסודי ותיכונים חזרו בשבועיים האחרונים לכיתות, תלמידי כיתות ז'-י', שחלקם לא היו בבית הספר חודשים ארוכים, עדיין בבתים. לדברי פורת, הילדים הללו, שלא זכו למסגרת מסודרת כבר שנה שלמה, הם לא פחות מ"אסירי קורונה".

"הם סגורים בבתיהם כבר חודשים רבים, עם מעט תקווה או ידע ברור לגבי המועד שבו כל זה ייגמר. חוסר וודאות הוא דבר מייאש עבור כל בני האדם, אך עבור אותם בני נוער במיוחד, ולנו המבוגרים, בעלי הידע לכאורה, אין את התשובות לתת להם בשלב זה", היא אומרת, "אנחנו מדברים על דור שלם של נערים ונערות שתהליך ההתפתחות הטבעי שלהם נעצר, מעוכב, לוקה בחסר כבר תקופה ארוכה מאוד. תקופה שאת ההשלכות שלה עוד נראה לדעתי שנים רבות אחרי שכל זה ייגמר. ומי יודע מתי זה באמת ייגמר?".

רוני היא אימא לבת 15 ממרכז הארץ שנמצא בבית כבר שנה. בספטמבר הבת שלה חזרה לבית הספר לרגע, חלקית ובקפסולות, ואז סגרו אותם שוב - ומאז היא וחבריה בבית. " השבר הגדול ביותר בעיני הוא שמדובר בנוער שמגדיר את עצמו באמצעות האחר, מדובר בשלב של הגדרה עצמית שאי אפשר למדוד אותה דרך מצלמת הזום", היא אומרת, "בית ספר זה כל כך יותר ממה למדתי ולא למדתי, זו אינטראקציה חברתית".

"מדובר פה בבני נוער שגם ככה קשה לנתק מהמסך, אז לפחות ב-8 שעות האלה שהם בבית הספר ידענו שהם באינטראקציה - מדברים, צוחקים, מייצרים דברים שהופכים אותך לבן אדם, כל הדברים הקטנים האלה שקורים בגיל 15 - בנים, בנות, הגדרה של מי אני מול האחר. זה לא קורה כבר שנה, זה פשוט לא קורה. זה כאילו נשמע קטן, אבל בגיל 15 זה עולם ומלואו, זה כל מה שהם, וכשלוקחים להם את זה - אין להם כלום, הם מאבדים את עצמם". היא מוסיפה כי כשמדברים על תלישות ממסגרת זו בעצם תלישות מזהות עצמית".

לא מעט מומחים הזהירו בשנה האחרונה מפני הנזק שייגרם לילדים בגיל ההתבגרות בשל הניתוק החברתי. נוירולוגים הזהירו כי בני נוער עלולים לשלם מחיר כבד במיוחד משום שצמצום מפגשים "אמיתיים" וקשר בין אישי לא מתווך בקרב בני נוער וחבריהם עלול להזיק להם מאוד בטווח הארוך. הם הסבירו כי בני נוער נמצאים בתקופה רגישה בחייהם, שבה התפתחות המוח, ההתנהגות והבריאות הנפשית עלולים להיפגע בשל ריחוק חברתי.

מחקרים הוכיחו בעבר שבידוד חברתי בילדות מוביל להשלכות קריטיות על תפקוד המוח הבוגר ועל ההתנהגות בקרב יונקים מכל המינים. חוקרים מבית הספר לרפואה ע"ש איקאן במאונט סיני הצליחו לזהות לפני מספר חודשים סוג מסויים של תאי מוח באונה הקדמית, אזור במוח שמווסת התנהגויות חברתיות שנחוצות לתפקוד חברתי נורמטיבי בבגרות. אותם תאים, גילו החוקרים, פגיעים במיוחד לנזקים שנגרמים בעקבות בידוד חברתי בגיל צעיר.

את הניסוי והתגליות שלהם ביססו החוקרים האמריקנים על ניתוח ותצפיות של עכברי מעבדה, אבל מספיק לראות את הילדים שנותקו מהשדה החברתי שלהם בשנה האחרונה כדי לראות את ההשלכות הקשות. לדברי ד"ר אנאבלה שקד, פסיכותרפיסטית ומייסדת בית הספר לפסיכותרפיה במכון אדלר, ההישארות בבית של תלמידי ז' עד י' מובילה לניוון השרירים הפיזיים, החברתיים והנפשיים שלהם.

פיזיים: התלמידים פחות יוצאים החוצה, נחשפים פחות לשמש, מזיזים פחות את הגוף, אוכלים לא סדיר ובשעות לא קבועות, ויושבים או שוכבים שעות ארוכות מדי. מחקר שפורסם בכתב העת Obesity עקב בתחילת השנה אחר 41 ילדים עם השמנת יתר במהלך החודשים מרץ-אפריל בעיר ורונה שבאיטליה. החוקרים מצאו שבזמן הסגר הילדים אכלו בממוצע ארוחה אחת נוספת מדי יום, ישנו חצי שעה נוספת מכפי שהיו רגילים, הוסיפו כמעט 5 שעות שלמות לזמן המסך היומי שלהם והגדילו באופן משמעותי צריכה של בשר אדום, משקאות ממותקים וג'אנק פוד. מאידך, הפעילות הגופנית שלהם פחתה ביותר משעתיים בשבוע. לכל אלו - יש השלכות ארוכות טווח על הבריאות.

חברתיים: לדברי ד"ר שקד, עבור רבים, בית הספר הוא מקום המפגש החברתי היחיד, שכן לא כולם הספיקו ליצור חברות אמיצה שיכולה לשרוד ריחוק חברתי. הביישנים יותר "פטורים" מההכרח לתפקד חברתית ומסתגרים עוד יותר, על ידי כך הם מאבדים את שארית הביטחון ושוקעים באופן מלא במסכים, שהופכים לחברם הטוב ביותר.

נפשיים: העתיד לא נראה מבטיח. "כרגע, בהווה, התלמידים חווים שעמום בעיקר, אך גם חוסר משמעות וסובלים מהצפיפות בבית", אומרת שקד, "לצד אלו הם סובלים מהמתח והלחצים של ההורים, המהווים קרקע פורייה עליה פורחים חרדות ודיכאון".

כל מי שעבר את גיל ההתבגרות - שהוגדר כבר על ידי חוקרים בין גיל 10 ל-24 - יודע כי מדובר בשלב פגיע, שבו רוצים לבלות יותר זמן עם חברים ופחות עם בני המשפחה. הסיבה לכך היא שבשלב הזה יש למתבגרים משימה ברורה - גיבוש זהות אישית ועצמאית. אבל איזו זהות אפשר לגבש כשנשארים יום אחרי יום בבית?

"גיל ההתבגרות דורש מהמתבגר מילוי של מספר משימות החשובות להתפתחותו הנפשית, משימות אלו מתקיימות תוך כדי משא ומתן עם ההורים ובתוך ההקשר החברתי כגון: יצירת קשרים חברתיים, השגת עצמאות במקום התלות המתמשכת בילדות, יצירת קשרים רומנטיים, עמידה במחויבויות לימודיות ועוד. כל המטלות האלה מאפשרות למתבגר את גיבוש זהותו, דהיינו: מה יצא ממנו, איך יראה כמבוגר, מה יעשה בעתיד, במה יהיה שונה מהוריו, מה הערכים שייקח מביתו ועוד", מסבירה מרים סמדר פסיכוטרפיסטית ומטפלת במכון אדלר, "אי היכולת למלא משימות אלו עקב ההימנעות מחברת בני הגיל, עלולה לפגוע במרכיב התפתחותי הכרחי".

לדברי סמדר, מצב לא נורמלי זה עלול לגרור תופעות כמו התבודדות, חוסר רצון וחוסר מיומנויות, הנדרשות להשקעה בהשתלבות מחודשת במערכת בתום התקופה, כמו גם תחושת דכדוך והרגלי שינה משובשים. "ההסתגלות לשינויים האלה תהיה במקרה הטוב מורכבת", היא אומרת.

איך אפשר לעזור לילדים אלה? למרבה הצער אנחנו לא יכולים לשנות את המציאות של אסירי הקורונה שלנו, אבל אנחנו בהחלט יכולים להקל עליהם. "אנחנו צריכים להיות שם בשבילם, להכיל את התסכול והכאב שלהם, לא לנסות להחביא או לטאטא אותו מתחת לשטיח, להכיל את התגובות השונות, להבין מאיפה הן נובעות ולנסות לעודד כמה שיותר שבקרוב יהיה יותר טוב", אומרת פורת.