האם סלפי הוא תוצאה של הערכה עצמית או דווקא חוסר ביטחון?

ב-2013, הניו יורק טיימס פרסם כתבת שער עם הכותרת: דור ה-Me Me Me. בכתבה סיפרו על דור המילניום, או דור ה-Y, שלתפיסת העורך מורכב מ"עצלנים, נרקיסיסטים, שחושבים שמגיע להם הכול ועדיין גרים עם ההורים". באותה נשימה גם צוין על השער שאותו דור מפונק "עשוי להציל את כולנו".

אבל אם חשבתם שהדור שסופג שוב ושוב ביקורת על היותו מרוכז בעצמו, לא ימשיך את מעגל ההאשמות הזה - כדאי שתמשיכו לקרוא. במחקר שנערך ב-2019, מרצה לפסיכולוגיה מאוהיו בשם ג'ושוע גרוב אסף אנשים בגילים שונים, החל מאותם "מילניאלס" (מי שנולדו בשנות ה-80 וה-90) ועד ל"בומרים" שנולדו בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה. המחקר שלו העלה כי אנשים בכל הגילים נטו לחשוב שהדורות הצעירים מהם נרקיסיסטים ומפונקים יותר. הוא גם גילה שככל שפער הגילים משמעותי יותר - כך התפיסה הזאת מתעצמת ומוקצנת.

במילים אחרות, בני עשרים פלוס מאמינים שבני הנוער מרוכזים יותר בעצמם. "בומרים" חושבים את זה עליהם - ובצורה הרבה יותר מוקצנת על ילדים ובני נוער. האמירה המזלזלת והכל-כך מפורסמת, "הילדים של היום", לא נעלמת עם השנים - להיפך. ככל שחולף הזמן, הפערים בין הדורות רק מתחדדים - ולמשוואה הזאת חודרים זלזול, ריחוק והקטנה.

ספוילר: התשובה היא כן, אבל המציאות, כפי שתכף נראה, הרבה יותר מורכבת והרבה פחות פשטנית.
לפני שנגיע לזה, בואו נבין מה זה אומר להיות נרקיסיסט. במאי 2021, חוקרים מאוניברסיטת אוהיו פרסמו סקירה שבחנה 437 מחקרים על נרקיסיזם שביחד כללו נתונים על יותר מ-123 אלף בני אדם. זאת במטרה לבחון מהי בדיוק התכונה הזאת ואיך היא משפיעה על אנשים בטווח הארוך. החוקרים הגדירו אנשים כאלו כמי ש"חושבים שהם מיוחדים, שמגיע להם לקבל יחס מיוחד. החשיבות העצמית שלהם מופרזת ומנופחת מעל לכל פרופורציה".

במחקר מצאו המומחים קשר הדור בין נרקיסיזם לעצבנות ולהתפרצויות זעם. הם ציינו כי לאנשים עם קווי אופי נרקיסיסטים יש "עור דק יותר, ולכן הם עלולים לצאת מאיזון כשמתגרים בהם או מעבירים עליהם ביקורת".

במחקר קודם שערכו אותם חוקרים מאוהיו ב-2014, הם גילו באופן מפתיע כי ניתן לזהות נרקיסיסטים בדרך מאוד פשוטה - הם מעידים על עצמם שהם כאלו. המחקר הראה כי כשאנשים נתקלים בשאלה: "באיזו רמה את\ה מסכים\ה עם הקביעה: אני נרקיסיסט?"- רבים מהם פשוט מדרגים את עצמם גבוה על הסקלה הזאת, חלקם אף גאים בתכונה הזאת.

בסקירה נוספת, שפורסמה ב-2008 נבחנו נתונים על 85 אנשים שמילאו שאלוני אישיות לאיתור קווי אופי נרקיסיסטים בין השנים 1979 עד 2006. הממצאים האלו הראו כי בתקופה הזאת חלה קפיצה של כ-30 אחוזים בנתון הזה. והממצאים האלו, חשוב להדגיש, פורסמו לפני שהרשתות החברתיות והסמארטפונים תפסו חלק כל כך משמעותי בחיים של כולנו. כיום יש הסכמה די רחבה בקרב פסיכולוגים כי נטיות נרקיסיסטיות מצויות בעלייה בכל המדינות המפותחות.

הזכאות, כלומר התחושה ש"מגיע לי הכול", מאפיינת את כל מי שמדורגים גבוה במדד הנרקיסיזם. אולם חשוב להבין שיש שני סוגים מרכזיים של התופעה - וההבדל ביניהם הוא מהותי. כשאנחנו מדמיינים אנשים נרקיסיסטים - אנחנו חושבים על אנשים מוחצנים, עם הערכה עצמית גבוהה, חסרי מודעות לסביבה, שכל הזמן מחפשים תשומת לב ולהיות במרכז העניינים.

מנגד, יש סוג נוסף של נרקיסיזם שממעיטים לדבר עליו. אלו אנשים פגיעים מאוד, עם הערכה עצמית נמוכה, שנחשבים דווקא רגישים מאוד לסביבה, לפעמים אפילו רגישים מדי. אלו אנשים שבדרך כלל יהיו פסימיים ומרירים, מתגוננים, חרדתיים וחוששים מביקורת. מנגד, הם גם יהיו יהירים, יחשבו שהם יודעים יותר טוב מכולם ויהיו מוכנים ללכת אך רק בדרך שלהם.

בעוד שנרקיסיסטים מוחצנים יעלו סלפי'ז לרשת כי הם מאמינים שהם נראים מדהים וכל העולם צריך לראות אותם, המופנמים יותר יעלו גם הם תמונות לרשת, אבל יעשו זאת כי הם זקוקים בצורה נואשת כל כך לחיזוקים חיוביים מהסביבה. התוצאה, בשני המקרים, תהיה זהה, אך מה שעומד מאחוריה מעיד הרבה יותר על נפש האדם שבתמונה.

המחקר מאוניברסיטת אוהיו מציע כי גם אלו וגם אלו יגלו בסבירות גבוהה יותר אלימות כלפי הסביבה שלהם - בין אם דרך בריונות ברשת, קללות וצעקות או אפילו אלימות פיזית. אך חשוב שלא להיסחף לקיטלוג הפשטני הזה. חשוב שכל אחד מאיתנו יידע לראות את הרבדים העמוקים יותר בתמונה הזאת וינסה להבין למה בעידן המודרני, ההפרעה הזאת נפוצה כל כך.

בעוד שהחיים שלנו הופכים לכאורה פשוטים יותר עם השנים, לאיש אין ספק שהחיים המודרניים באותה נשימה גם מורכבים הרבה יותר משהיו בעבר. עם רמות גבוהות של חרדה, לחץ נפשי וניכור חברתי - אנשים צמאים יותר מאי פעם לחיזוקים מהסביבה ולאהבה וירטואלית שלא תמיד זוכים לה בחיים עצמם. כולנו מוצפים בגירויים ובאינפורמציה, מה שמעלה את סף הריגוש, מטפח אדישות וגורם לנו להזדקק, לעיתים בצורה נואשת, ליותר אהדה, יותר תמריצים. ואפשר רק לדמיין עד כמה הצורך הזה יהיה משמעותי אצל הדור שכבר נולד לתוך תרבות האינסטגרם, הסלפי'ז והסטורי.

עוד ב-2001, היו מי שהשכילו להבין שמדובר בבעיה משמעותית שיש לטפל בה, אך ממקום בוחן ולא שיפוטי. הפסיכולוג והחוקר האמריקאי קית' קמבל כתב באותה השנה: "נרקיסיזם עשוי דווקא להיות אסטרטגיה פונקציונלית ובריאה כדי להתמודד עם אתגרי העולם המודרני".

כמו שהפרעות קשב וריכוז נחשבות לצרות של ה"עולם החדש" וזכו לטיפול ולהסתכלות שונה בעשורים האחרונים, אולי הגיע הזמן שנסתכל גם על נרקיסיזם כמנגנון הישרדותי שמופעל אצל אנשים רבים בתגובה לחיים במאה ה-21. ככל שנכניס יותר חמלה למשוואה הזאת ונפחית את השיפוטיות, אולי גם רף האלימות והאגרסיות שנלוות למצב הכל כך נפוץ הזה ילכו ויצטמצמו עם הזמן.