אין הורה שלא שולח את הילדים שלו למסגרות החינוכיות בחשש מסוים ובתפילה שהם לא ייפגעו, שלא יושפלו או יספגו עלבונות. והחשש הזה מבוסס - ילדים מגיל הגן ועד לבוגרים בצבא סובלים מלעג, שיימינג, הדרה, השפלה, נשיכות, מכות, פגיעות מיניות ומצורות נוספות ויצירתיות של אלימות, וזה מפחיד מאוד.
אבל רגע לפני שנחשוש שהילדים שלנו יהפכו לקורבנות, איך נגיב אם נגלה שדווקא הבן או הבת שלנו מהלכים איימים על אחרים ומאמצים התנהגויות אלימות?
לפני שנתמלא בתחושת כישלון הורי קשה - חשוב שנבין שההתנהגויות שלנו הן מטרתיות, וגם אם הדרך שלילית, השאיפה הסופית דווקא חיובית, ומבקשת להביא אותנו למצב שבו נרגיש אהובים, רצויים, מקובלים, מסוגלים ושייכים למשפחה ולחברה.
מפינוק ועד תחושת נחיתות
הסיבה לטעות בדרך יכולה לשבת על מגוון קשיים רגשיים או לקויות פיסיולוגיות, אבל גם להגיע מתוך היחסים שיש לנו בבית, האווירה המשפחתית וסגנון החיים שהילד אימץ כתוצר של כל אלו.
אווירה משפחתית שמבוססת, למשל, על יחסי כוחות וחוסר שוויון, כזו שמבחינה בין שולטים לנשלטים ומאדירה את החזקים על פני החלשים, עלולה להביא את הילד למסקנה שכדי להשתייך למשפחה, ובעתיד, לחברה כולה - עליו להיות חזק, קובע, זה שמחליט ויודע, ולאמץ סגנון כוחני. ילדים שהוחלשו או הותקפו בעצמם ולא הפנו את כאבם כלפי הפוגע, ינתבו את הרגשות השליליים שהצטברו אצלם כלפי גורם אחר.
גם ילד שמתמודד עם חוויית חיים חסרה של חום, אהבה, עידוד, קבלה ומענה על הצרכים הפיזיולוגיים והפסיכולוגיים להם הוא זקוק כדי לגדול ולהתפתח כראוי - עלול להתייאש מהחיים ולהפנות את חוסר התקווה שלו בעצמו ובזולת כדי לסכל כל כוונה לסייע לו.
בקצה השני של הסקאלה מציב אלפרד אדלר, אבי התיאוריה האדלריאנית, את הפינוק, וכך, לטענתו, גם ילדה שהוריה התייחסו אליה כאל בת מלוכה, שסילקו מדרכה כל מכשול וסיפקו לה אין ספור שירותים מיותרים - תצא אל העולם בלי היכולת להתמודד ולהאמין ביכולות שלה. ילדה מפונקת שרגילה לקבל את כל מבוקשה, תמיד ובמהירות, תבטא את חוסר שביעות הרצון והתובענות אליה היא מורגלת כלפי מבוגרים וילדים שנמצאים בסביבה.
אל תפספס
בדומה לילדים מוזנחים ומפונקים, הסובלים מהיעדר תחושת מסוגלת והכרה בכוחות הפנימיים שלהם, ילדים המתמודדים עם מוגבלות כלשהי, נמצאים בסכנה לפתח תסביך עליונות. כפיצוי על הפער שקיים, בעיניהם, בינם לבין אחרים סביבם, וכדי להרים את תחושת הערך שלהם - הם יפגעו וינמיכו אחרים.
לעצור ולחשב מסלול מחדש
אז אם נודע לכם שהבת שלכם משמיצה ברשתות החברתיות נערה אחרת מהשכבה; שהבן שלכם מטיח חפצים בראשם של חברים מהגן או שהילדה הקטנה שלכם מובילה חרם על ילדה חדשה שהגיעה לשכונה - זה הזמן לעקור את הכאב מהשורש.
רצוי מאד לא להתמודד עם זה לבד, ולערב, תחילה, את הגורמים החינוכיים. ליועצת בית הספר, לגנן או למחנכת הכיתה יש את הכלים, הניסיון וההיכרות עם דרכי הטיפול השונות. אם מדובר בפגיעה גופנית או פרסום של סרטון הכולל עירום או יחסי מין, תצטרכו להתייעץ עם עו"ס נוער או עם צוותי המקצוע בארגונים ובעמותות הפועלים בתחום, ואף לפנות למשטרה או לגורמי הרפואה.
בכל מקרה, השינוי התפיסתי של ההורים - מהותי ויכול לתת מענה לרמות התסכול הגבוהות של הילד, לחוסר האמונה שלו בעצמו, לשיפור תחושת הביטחון והערך שלו ולהכרה שלו במצב הרגשי של ילדה או ילד אחרים.
מאיפה מתחילים?
שיח פתוח ומעורב
אחרי שניקח נשימה עמוקה, נבין שהכאב של הילד שלנו דורש טיפול ומענה מותאם, ממש כמו הכאב של הנפגעת או הנפגע - נפנה זמן ופניות רגשית לשיח פתוח ולמעורבות הורית. נקשיב לילד שלנו, נשמע מה יש לו לספר על האירוע, בלי להתעמת ולפתוח בחקירה צולבת. ננסה להבין את האירוע, כמה זמן הוא נמשך ואיך הילד שלנו מרגיש בקשר למעורבות שלו בו. ניתן לגיטימציה לרגשות שעולים אבל באופן ברור ותקיף - נבהיר שאין מקום למעשי תקיפה ואלימות מכל סוג.
הכלת הכאב
את תחושת האכזבה שלנו ואת חיצי הביקורת המחכים להישלף - נשאיר מחוץ לחדר. נכיל את הכאב של הילד ונספק לו עורף משפחתי, תמיכה, אהבה ללא תנאי ומלא עידוד. כך, סביר שיוכל, בהדרגה, לפתח אמונה עצמית ואומץ לנסות לבחור בהתנהגויות חיוביות ובשיתוף פעולה.
הפרדה בין העושה למעשה
מצד אחד, חשוב שנלמד את הילד שלנו לקחת אחריות על המעשים והבחירות שלו, אך מהצד השני, כדי להשאיר מרחב גדול לשינוי ולתנועה חיובית, ולא להנמיך עוד הערך העצמי שלו - לא נתייג אותו כ'אלים' או 'בריון' אלא נדבר על אי הקבלה שלנו את ההתנהגות.
חיזוק שרירי האמפתיה
מודלינג הורי שפועל בכבוד, חמלה, עזרה לזולת ואווירה משפחתית שמכירה בתפיסה הסובייקטיבית של האחר - יעזרו לבסס אצל הילדים שלנו תחושת אמפתיה שחשובה כל כך כדי להימנע מפגיעה באחר. בזכות היכולת האמפתית, הילד שלנו יוכל להבין טוב יותר גם את מי ששונה ממנו, להרגיש את כאבו או סבלו כאילו היה שלו ולרצות לפעול כדי להקטין או למנוע את מצוקתו.
אימון בהכלת תסכול
כיוון שהתמודדות עם תסכול הוא מנוף קריטי להתפתחות ולצמיחה, חשוב שנכיל בעצמנו את התסכולים של הילד שלנו ונעזור לו להתאמן בדחיית סיפוקים ובהתמודדות עם פערים בין הרצוי למצוי, באופן שמותאם לגילו. לא נרוץ להסיט מדרכו כל מכשול או נסדר עבורו כל בעיה וגם לא נרחם עליו או נתפרק בעצמנו בכל פעם כשאינו מרוצה, לא מסוגל לעשות עדיין דבר מה, או לא עומד בציפיות שלנו ושל החברה.
מה כן? נדע שהוא ואנחנו יכולים להתמודד עם מה שהגיע לפתחנו, נאמין ביכולת שלו להתנהג על פי הקודים ההתנהגותיים המקובלים, נמשיך לחזק את תחושת הערך שלו בעזרת שיקוף הכוחות החיוביים שזיהינו, ונאתר ביחד איתו פתרונות חלופיים להתמודדות עם סיטואציות מתסכלות (ריצה, ציור, האזנה למוסיקה, נשימות וכו').
יצירת מרחב חלופי לביטוי ומקובלות
היו מעורבים בחוויות היומיום של הילד שלכם. אפשרו לו להתבטא, צרו בבית מרחב פתוח לשיח ולהתייעצות, סייעו לו בתיווך של סיטואציות חברתיות, הסבו את תשומת לבו אם תגובותיו מונעות מתוך לחץ חברתי, ופתחו בפניו דרכים חלופיות להיות מקובל ואהוד בתוך קבוצת השווים. לדוגמא: הזכירו לו לברך את החברה שחוגגת היום יום הולדת, עודדו אותו לצאת לרכיבת אופניים משותפת עם חברים מהכיתה ורישמו אותו לחוגים שמתמקדים במשחקים חברתיים ושיתוף פעולה.
חינוך לאחריות
במרחק מה מהשיח הראשוני, למדו את הילד שלכם שעליו לשאת בתוצאות הבחירות שלו. ככל שהוא מתבגר ונהנה מיותר דרגות חופש, עליו להכיר בהשלכות ובתוצאות ההגיוניות שיש לבחירות שלו על חייו ועל חייהם של אחרים.
עידוד להבעת חרטה
לצד המציאות הנוקבת, שתפו את הילד שלכם ביכולת להתחרט ולצייר לעצמו עתיד אחר. דברו איתו על בחירות לא נכונות שלקחתם או ספרו לו על כישלון אישי שנחלתם ותנו דגש על היכולות וכוחות הנפש שמצאתם כדי להתגבר ולהביע חרטה. במקרים של פגיעה באחר - לא תמיד יהיה מקום לבטא את החרטה מול הנפגע, ואת הדבר יש לעשות בשילוב ידיים עם גורמי החינוך או גורם מקצועי מטפל, אבל יש חשיבות רבה להבעה שלה בעל פה ואפילו בכתב, גם אל תוך המגירה.
במקביל לווידוא הטיפול בנפגע, המשיכו להיות בצד של הילד שלכם. הוא זקוק לכם, לאמונה שלכם בו ולתמיכה שלכם.
קרן ארצי היא מנחת הורים ומשפחה, מכון אדלר