מציקים לילד שלכם בבית הספר? זה מה שאתם צריכים ללמד אותו

כאשר הילד שלי מספר לי על בריון שדיבר אליו בשפה פוגענית, או כשהילדה שלי באה ומספרת לי על ילד שפגע והעליב אותה, אני מיד רוצה לתקן את המצב. אבל איך אפשר לעזור לילדים במצבים האלה? האם אפשר ללמד אותם להיות חסינים בפני אותם ילדים מציקים?

לפני שנתחיל בתשובות, חשוב להבהיר כי אין בכתבה להוריד את האחריות מהילדים המציקים (וכבר כתבנו כאן בעבר על איך לגדל ילדים שלא יהיו בריונים), אלא לתת כלים מעשיים לילדים הנפגעים. עוד חשוב להבהיר כי הכתוב הוא על הצקות בלבד ולא על אלימות פיזית, וכי תמיד חשוב וצריך ליידע את המבוגרים האחראיים על הצקות חוזרות ונשנות.

ועכשיו, למציאות של המון הורים וילדים:

הורים שהגיעו אלי לקליניקה סיפרו על מקרה שקרה עם בנם בבית ספר. במהלך ההפסקה, אחד הילדים אמר לבנם שהוא "סתם אפס מטומטם". בנם התעצבן והתחיל לענות לילד שהוא בעצמו מטומטם. הילד השני ענה לו שוב, וכך העניין התחמם עוד ועוד. הילד השני רק חייך והמשיך לענות, מה שגרם לבנם להתעצבן עוד יותר ולאבד את עשתונותיו: הוא ממש השתולל, בעט בדברים, בכה ורץ למחנכת. המחנכת כמובן קראה לשני הילדים, ביררה את העניין: היא אמרה לילד הפוגע כמה זה נורא להעליב ולקלל ואף הענישה אותו. אך כעבור מספר ימים, ההצקות המשיכו, כאילו לא קרה כלום.

בסיטואציה הנוכחית שקרתה בבית ספר (ויכולה בקלות לקרות בגינה הציבורית, בצופים, בחוגים וכו') הילד שנפגע ונעלב למד שהוא צריך את עזרת המבוגר כדי לפתור את ענייניו. הוא נתן למילים הרבה כוח, וחשב לעצמו כמה זה קשה ואפילו בלתי נסבל כשמעליבים אותו.

אנחנו צריכים ללמד אותו להגיב באופן שיועיל ויקדם אותו, ללמד אותו לשמור על קור רוח, לשנות את תגובתו האוטומטית ולהיות חסין בפני המציק.

פעמים רבות לילדים מסוימים מציקים מאוד ולילדים אחרים פחות, למה זה קורה? התשובה לכך, מצויה פעמים רבות בתגובה של הילד. ככל שהילד מתעצבן, צועק ויוצא מכליו, כך ההצקות כנראה ימשיכו. ככל שהילד בוכה, משתולל ואף מרביץ, כך הילד המציק לומד להמשיך. הוא מרגיש את כוחו וכוח מילותיו, ואולי אף נהנה לראות את התגובה. הוא בעיקר לומד מהן נקודות התורפה של הילד השני ושם הוא לוחץ עוד יותר.

אנו צריכים לתת לילד הנפגע "ארגז כלים", כדי שיוכל להתמודד מול המציק: אנו צריכים ללמד את הקורבן להתעלם ו/או לענות תשובות ענייניות לילד המציק, וכך הוא יראה שאין תועלת בהצקות ויעבור לעניין הבא. ככל שהילד (הפגוע) מתרגז, כך המציק נהנה יותר. ככל שהוא מתעצבן, כך מטרידים אותו יותר.

זה לא אומר שצריך להתעלם מהתחושות הלא נעימות. זה אכן פוגע כאשר אומרים לנו דברים קשים, במיוחד דברים שאנחנו גם לא אוהבים בעצמנו. אבל צריך להראות הבדל בתגובה. ככל שמראים כמה זה מעצבן ומכעיס אותנו, כך הסביבה לומדת שזו נקודה רגישה, זהו עקב אכילס. צריך ללמדו לשמור על קור רוח, לקחת כמה נשימות עמוקות ולהפגין שליטה עצמית.

דרך אחת לחשוב עליה היא שישנה תחרות- של מנצחים ומפסידים. בכל פעם שמגיבים ומתעצבנים - הם מפסידים. המטרה שלנו במשחק היא לנצח - לא להראות שאנחנו מתעצבנים וכועסים: לא לצעוק, לא להשתולל ולא לבכות מול הבריון. כך נגרום לבריון להפסיד. כשהבריונים מפסידים במשחק, הם לא אוהבים לשחק בו, לכן הם יעזבו אותם ויעברו לעניין הבא.

בנוסף, אפשר ללמד את הילד שלנו "דיבור פנימי" ולהגיד לעצמו בלב שהם סתם ילדים מעצבנים ולא יודעים שום דבר ולהמשיך הלאה, ולהתרחק מהמקום.

דר' דייוויד ברנס מדבר על "פריקת נשק"- הכוונה היא לפרוק את האחר מנשקו: למצוא משהו שאני מסכים עליו עם הילד שדיבר אלי. לדוגמא לילד שאומרים לו משקפופר, יכול לענות "נכון, אני מרכיב משקפיים", או "נכון, אני נמוך וחכם". אנחנו רוצים ללמד אותו טכניקה של תגובה מצננת: הכוונה היא לתגובה שמצננת את האירוע ולא גורמת לו להתחמם ולהתלקח: חשוב לענות בלי לאבד קור רוח, כמו לדוגמא: "נו...ו...?" או "באמת? ככה אתה חושב? אני לא...."

בבית, כדאי לנו ההורים לתרגל עם הילד משחקי תפקידים. לתרגל ולהתאמן על המצבים בהם המילים גורמות לילד לאבד את העשתונות. מטבע הדברים, כששומעים את המילים המעליבות שוב ושוב, כוחן יורד, והן הופכות אט אט ממילים חזקות ועוצמתיות למילים משעממות ונדושות.

אחד הדברים החשובים ביותר הוא ללמד את הילדים והילדות להתמודד ולפתור בעצמם את בעיותיהם. כאשר אנחנו מלמדים אותם את זה, ההערכה העצמית שלהם עולה, הבטחון העצמי והערך העצמי שלהם עולה. זאת מכיוון שהם הצליחו להתמודד עם האירוע לבדם, ללא עזרת המבוגרים.

כל אחד מאתנו יכול לשחזר לעצמו מצב שבו נעלבנו מחברים או מסתם ילדים שעברו ברחוב והעירו לנו הערה מעליבה או זדונית. גם הילדים שלנו במהלך החיים ישמעו כנראה עוד פעמים רבות, לצערנו, דברים לא נעימים, עוד יעליבו אותם ויפגעו בהם. עלינו לצייד אותם בכמה שיותר כלים, כדי שיהיו מסוגלים להתמודד במצבים אלה, גם כשאנחנו לא נהיה לצדם כהורים, אנשי חינוך או טיפול.

חשוב ללמדם לזהות מה גורם להם לאבד שליטה וכיצד להחזיר את השליטה בחזרה לידיהם, להגיב ולהתנהל נכון. חשוב לזכור שלכל אחד מאתנו יש את הכוח לשלוט בתגובותיו, ואנו הם אלה שמחליטים כמה כוח והשפעה לתת לאחר.

טלי שטרם היא בעלת קליניקה לפסיכותרפיה קוגניטיבית-התנהגותית CBT, טיפול בחרדות ופוביות ומדריכת הורים מוסמכת