"... הוא עזר לי ועודד אותי והסביר לי שאני צריכה להשתדל לסגל לעצמי את כל התכונות הטובות שהייתי רוצה להנחיל לבנותיי הקטנות, כי אני משמשת להן דוגמא" ("נשים קטנות", לואיזה מיי אלקוט)
אם הייתם מבקשים ממני את כל התורה על רגל אחת, כלומר "אין לנו הרבה זמן, תגידי לנו בקצרה מה את מעבירה בהדרכת הורים", הייתי אומרת בשתי מילים: דוגמא אישית. הרעיון הוא שילדים לומדים הרבה פחות ממה שאנחנו רק אומרים להם לעשות, והרבה יותר ממה שאנחנו עושים בעצמנו. בקיצור, ילדים הם חקיינים טובים, אז תנו להם מודל מעולה לחיקוי.
אין לנו שליטה על איך שהילדים שלנו יבחרו להתנהג, לא בבית ולא בחברה. אך תהיו אופטימיים, הנה הבשורה הטובה: יש לנו המון השפעה. ככל שנתנהג יותר כמו האנשים שאנחנו רוצים שהילדים שלנו יגדלו להיות - גדלים הסיכויים שהם יבחרו לאמץ את ההתנהגות שלנו. אין כאן הבטחות, אבל זה המיטב שאנחנו יכולים לעשות. זה לא פשוט (כי גם אנחנו צריכים לשנות), אבל זה הרבה יותר יעיל מלנאום נאומים שנופלים על אוזניים אטומות.
איך עושים את זה?
הנה כמה דוגמאות לתלונות נפוצות של הורים, ואיך דוגמא אישית יכולה לסייע. מומלץ שהדוגמא האישית תהיה של שני ההורים, כדי שלילד יהיו שני מודלים טובים לחיקוי.
התלונה: הילדים כל הזמן רבים ביניהם, יורדים אחד על השני, מתחרים אחד בשני, משווים מי קיבל יותר.
שאלו את עצמכם: האם אתם רבים ביניכם? יורים מילים אחד על השני? מתחרים מי מרוויח יותר, מי עושה יותר בבית? מנהלים פנקסנות? האם אתם מלבים את התחרות בין הילדים כדוגמת "מי ראשון באמבטיה?" האם אתם תמיד נותנים להם תמיד רק שווה בשווה וכך - כשרציתם בדיוק ההפך, למעשה נוצרת התחשבנות ביניהם?
הדוגמא האישית המתאימה: יחסים טובים בין האחים מתחילים ביחסים טובים בין ההורים. כבוד הדדי, גיבוי, חשיבה על האחר, אמפתיה, עזרה זה לזה, מבט אוהב, מגע אוהב, בילויים משותפים. הרבה פעמים היחסים בינינו הלכו לאיבוד בדרך, וזה עלול להשפיע גם על הילדים. במקביל חשוב לעודד את הילדים ליחסים טובים ביניהם.
התלונה: הם בלגניסטים, בכל מקום שהם עוברים הם משאירים אחריהם חורבה.
שאלו את עצמכם: האם אתם בלגניסטים והילדים מחקים אתכם? או אחד מכם? או אולי להיפך - ייתכן גם שלשניכם חשוב מאוד נושא הסדר, ואתם כל הזמן רודפים אחרי הילדים ומסדרים אחריהם, ולא נותנים להם הזדמנות ללמוד לסדר בעצמם. האם בלגן הוא אישיו בבית, נושא למריבה קבועה?
הדוגמא האישית המתאימה: שמירה על סדר בבית היא חשובה, אם היא לא מעכירה את האווירה. חשוב לדאוג לבית מסודר ונעים, אך חשוב לא פחות שזה לא יהיה נושא למריבה, וחשוב אף יותר: ללמד את הילדים את מיומנויות הסדר. לא רק לכאן ועכשיו אלא כמיומנות לחייהם הבוגרים. סדרו את הבית יחד איתם כפעילות מהנה, ולא כמטלה מעיקה.
אל תפספס
התלונה: יש אווירה של צעקות בבית, ממש לא נעים.
שאלו את עצמכם: האם אתם נכנסים הביתה בצעקות, מחפשים מה לא בסדר (התיקים בכניסה, השיעורים שלא נעשו, הילדים שרובצים על הספה)? אולי אתם במתח מהעבודה, מריבוי המטלות, ומוציאים את זה על הילדים?
הדוגמא האישית המתאימה: רוצים אווירה נעימה? היו נעימים. כנסו הביתה בחיוך. שאלו את הילדים מה שלומם ואיך עבר עליהם היום. תגידו שהתגעגעתם (כן, גם לבן הזוג), השמיעו שיר שמח ברקע, אפו עוגיות. כדי שתהיה אווירה טובה ושמחה, עשו דברים שמשמחים אתכם.
התלונה: הוא לא לומד, מזלזל בבית הספר.
שאלו את עצמכם: האם אתם אנשים לומדים, קוראים, מתפתחים, הולכים לקורסים והרצאות? ובהיבט אחר: מה דעתכם על מערכת החינוך בכלל ועל בית הספר של הילד שלכם בפרט? האם הוא שומע אתכם מביעים זלזול, לא מעריכים? אומרים שפעם היה לילדים ריספקט למורים - כי פעם גם להורים היה ריספקט למורים.
הדוגמא האישית המתאימה: אל תסתפקו בלדבר על כמה שלימודים זה חשוב, עמדו במילה שלכם. היו בעצמכם אנשים לומדים, הדגימו לילדים איך הלימודים בבית הספר עוזרים בחיים, ותנו כבוד לבית הספר שבחרתם עבור הילד שלכם. אם אנחנו לא נסמוך על בית הספר ולא נאמין בו, איך אנחנו מצפים שהילדים יעשו זאת?
התלונה: הוא כל היום במחשב, מסתגר, לא רואה חברים.
שאלו את עצמכם: עם יד על הלב, הרי רובנו כל היום במסכים. נכון, אנחנו עובדים, אבל הילדים רואים אותנו במסכים. כילדים אנחנו לא היינו במסכים, אבל גם ההורים שלנו לא היו. יצאנו לשחק בחוץ, כי זה מה שהיה לעשות. הילדים שלנו חיים בעולם חדש, וגם אנחנו חיים בעולם הזה.
הדוגמא האישית המתאימה: צאו מהמסך. קשה, נכון? לילדים עוד יותר קשה, הם נולדו עם המסך ביד. רוצים שהילדים שלכם ייצאו מהמסכים? צרו להם אלטרנטיבות מפתות יותר (לא חייבות להיות יקרות), בילויים משפחתיים שישמחו אותם; רוצים שהילדים ייפגשו יותר עם חברים? תנו להם דוגמא אישית והיפגשו גם אתם עם חברים.
התלונה: הוא אגוסיאט ולא חושב על אף אחד מלבד עצמו.
שאלו את עצמכם: האם עם כל מטלה ביתית אתם מקטרים בטירוף, ונותנים לבני הבית הרגשה שזה הדבר הכי מעיק ומעצבן בעולם? ובפן אחר: האם אתם חושבים על אחרים ועוזרים בקהילה, או שאין לכם זמן, אתם עסוקים, ומסננים כל טלפון מוועד הכיתה או בקשה להתנדבות או תרומה?
הדוגמא האישית המתאימה: לעשות באהבה ובשמחה, למען בני הבית, המשפחה המורחבת והקהילה - לדבר על זה בבית ולשתף את הילדים כשאפשר. להתנדב בוועד הכיתה, בסיירת ההורים, באריזת מזון לנזקקים, בעזרה לבעלי חיים פצועים. כשהילדים שלכם רואים אתכם עוזרים לאחרים וחושבים על אחרים - סביר להניח שהם יפתחו אמפתיה וראיית האחר, בבית ובמשפחה.
רוני לנגרמן-זיו היא מדריכת הורים ומאמנת אישית למבוגרים ומתבגרים, מרצה להורים ולצוותי חינוך מוסמכת מכון אדלר ומשרד החינוך