3 מסרים בעייתיים שאנחנו מעבירות לבנות שלנו

יום האישה הוא לא באמת יום לחגיגות, להיפך - הוא רק מבדל נשים ומדגיש חוסר שוויון. כדי שיום אחד נוכל לחיות בעולם אחר, שווה יותר ובטוח יותר, השינוי חייב להתחיל ממש אצלנו בבית, במילים שהבנות שלנו שומעות מיום היוולדן

רוית רביב
המטרה: לגדל נשים עצמאיות שיודעות לשים את עצמן במרכז וליהנות מכך. אימא ובת (צילום: ShutterStock)

היום, ה-8 במרץ, הוא יום האישה הבינלאומי, שבו אנו אמורים לציין את הישגי הנשים בתחומים שונים ולהעלות את המודעות לזכויותיהן. אולם, בשנה שבה נרצחו בישראל 25 נשים, יום האישה רק ממשיך להנציח את אי השוויון בין הנשים לגברים, וממשיך לבדל את הנשים. למעשה, ימים מיוחדים כאלה (יום המורה, יום האם, יום הגאווה) מאז ומתמיד נועדו להאדיר את החלש והמקופח, לשים אותו "על השולחן" ולתת לו יום שבו מתייחסים אליו ומעניקים לו תשומת לב, בבחינת: "הנה, אנחנו רואים אותך, אתה מקבל יחס, עכשיו אפשר להמשיך הלאה?".

עוד בוואלה!

5 מנתחות שהצליחו לעשות מה שאף כירורג לא עשה

לכתבה המלאה

אבל אל לנו לצאת בהאשמות בלעדיות רק לגברים הסקסיסטיים שבחבורה על אי השוויון בעולם שלנו. שלא במודע, גם אנחנו הנשים עושות את זה קצת לעצמנו, ועוד מילדות. הנה מספר דוגמאות ממש מהימים האחרונים שממחישות את המסרים הבעייתיים שהילדות שלנו מקבלות מבית.

1. יש אנשים בעולם שיכולים לדרוש ממך מגע, ואת חייבת להסכים

שער גן הילדים בשעות הבוקר. ילדה כבת שנתיים מגיעה בליווי של אימא וסבתא. "בואי, הילה", אומרת אימא", "תני לי נשיקה. אני צריכה ללכת". הילדה מחבקת בשמחה את אמה. "עכשיו תני נשיקה וחיבוק לסבתא", מבקשת האם, " גם היא צריכה ללכת". הילדה נעצרת, מחייכת, ומרימה את כתפה בסימן: "לא רוצה".

"הילה! לא יפה" גוערת אימא, "סבתא עצובה. תני לה חיבוק ונשיקה", אבל הילדה בשלה. "לא נורא, זה בסדר הילונת", אומרת הסבתא, "אז אני אתן לך נשיקה". הילדה צועדת שני צעדים לאחור: "לא 'צה". האימא מנסה לשכנע: "אם לא תתני נשיקה לסבתא היא תיעלב, ולא תקנה לך את הבובה הגדולה שראינו בחנות. את זוכרת את הבובה היפה הזו?".

הילדה מלכסנת עיניה אל סבתה ואמה, ומושכת את שתי הכתפיים למעלה ולמטה בתנועת: "לא רוצה". אימא רוכנת ולוחשת משהו על אוזנה של הבת. הילדה, עדיין מושכת בכתפיה לסימן "לא", מרימה עיניה אל הסבתא, חוככת בדעתה ומתלבטת. אימא מזהה ניצוץ של הזדמנות, ולוחשת משהו נוסף באוזנה של הילדה. הילה מתקדמת באי שביעות רצון לסבתא. סבתא רוכנת ומחבקת אותה באהבה.

פניתי אליה ושאלתי מה לחשה להילה ששיכנע אותה לתת חיבוק לסבתא? "הבטחתי לה שאקנה לה את הבובה היום ואביא לה אחר הצהריים", עונה האם. איזה מסר עובר לילדה? גם אם לא בא לך, וגם אם את לא רוצה, יש אנשים שאת לא יכולה לסרב להם, ואת חייבת להגיע איתם למגע גופני, גם אם לא מתאים לך. וכל האמצעים כשרים: איומים, שוחד והפתעות. מסוכן משהו, נכון?

חיבוק זה נהדר, אבל רק אם שני הצדדים בעניין. אב ובתו מתחבקים (צילום: ShutterStock)

למה הילדה חייבת לחבק למרות שהיא לא רוצה? למה צריך לשחד אותה בצעצוע בשביל זה? יש המון דרכים להיפרד לשלום. אחת מהן היא בחיבוק ונשיקה. אבל יש גם הרבה אחרות: בכיף, במילים, בנפנוף לשלום, בחיוך. האם חייבת לכבד את רצונה של הבת, ולומר: "אני מבינה שאת לא רוצה לחבק ולנשק את סבתא כרגע. איך את בוחרת להיפרד?". כאן המסר יהיה אחר: "אנחנו נפרדים בנימוס, כי כך מתנהגים בעולמנו. את הדרך לפרידה, את יכולה לבחור".

2. תפסיקי לרצות כל כך הרבה

אימא וילדה בת חמש בחנות ממתקים. הילדה מסתובבת בין דוכני הממתקים בעיניים בורקות ונוצצות, נוגעת בקופסאות: "אימא בא לי כזה". "די, תפסיקי", נוזפת האם, "קניתי לך מספיק. תירגעי". הן ממשיכות להסתובב בין הדוכנים. הילדה ממשיכה לגעת, להריח, להסתכל ואומרת: "אימא, כאלה אני ממש אוהבת. רוצה כזה". האימא כועסת: "אויש, די כבר, כמה פעמים אמרתי לך. אני לא קונה יותר".

הן ממשיכות להסתובב בחנות. "יואו, אימא, תראי איזה סוכריות גדולות", קוראת הקטנה, "אף פעם לא טעמתי כאלה". עכשיו האם כבר ממש כועסת, מרימה את הקול, לוקחת את בתה בעצבים, משאירה את העגלה, ויוצאת מהחנות. אבל למה האימא כועסת? הרי הילדה לא צרחה, לא נזרקה על הרצפה ואפילו לא בכתה. היא קיבלה את גזר הדין בשקט. אז על מה הכעס הגדול? מה כל כך מפחיד אותנו בילד שרוצה?

עופי על עצמך. ילדה מתלהבת בחנות (צילום: ShutterStock)

אם לאימא חשוב לגדל אישה שלא תפחד להביע את רצונותיה בקול רם ולעמוד על הזכות לממש אותם, היא חייבת להכיר ברצונותיה של בתה. היא לא חייבת לספק את כל הרצונות שלה, אבל היא חייבת להכיר בהם ולכבד אותם. יש כאן צורך בתשובה כנה של האם כמו: "אני יודעת שאת רוצה. אני מבינה אותך. הם באמת נראים טעימים מאוד. היום, אנחנו יכולים לקנות רק את אלה ואלה. בבית נחליט יחד מתי נחזור שוב לחנות ונקנה את הממתקים האלה".

תשובה כזו תיתן לבתה תחושה של כבוד, קבלה והכרה ברגשותיה, ותעביר מסר ברור: "מותר ואפשר לרצות. זו זכותך הבסיסית והמלאה. נכון, לא תמיד הרצונות שלנו מתמלאים באותו הרגע. אבל חשוב להמשיך ולחתור להגשמתם המלאה, בסבלנות, בהתמדה ובאורך רוח. ואם לא יתמלאו היום, תמיד יש מחר".

3. רק אל תהיי לי שמנה

שעת בוקר מוקדמת בגן ילדים. אימא מביאה את בתה כבת ארבע לגן. הגננת יוצאת לשער. "בוקר טוב", מחייכת האם, "הנה התיק והמצעים שלה. אתמול היינו בבדיקת התפתחות. היא קצת עלתה במשקל. אני מבקשת שתגבילו אותה היום בכריכים. לא יותר משניים". הגננת משיבה כי הכריכים חתוכים לרבעים, שני רבעים זה אומר שהילדה תאכל רק פרוסת לחם אחת. "כן. אני יודעת", מאשרת האם", זה בסדר. מספיק לה. ואני מאד מבקשת לתת לה רק ביסקוויט אחד. לא יותר. אני חייבת להתחיל לשמור איתה כבר מעכשיו, היא ממש השמינה, זה מלחיץ אותי כי אני הייתי ילדה שמנה".

הילדה, עומדת לידן, חשופה לכל מילה ומילה. מה מבינה הילדה ברגעים אלה? מה המסר אותו היא קולטת מאימה? האם היא חשה מבוכה? בושה? אשמה? עלבון? אנחנו אולי לא נדע, אבל המילים חלחלו. את זה אנחנו כן יודעים. בוודאות.

עוד בוואלה!

איך (לא) מדברים עם ילדים על המשקל שלהם

לכתבה המלאה

אפליה נגד נשים לא מתחילה ביום האישה, גם לא בצבא, או במקום העבודה, היא מתחילה אצלנו, בבית
- בחינוך ילדינו, ובעיקר בחינוך הבנות שלנו. אם נדע לגדל את הבנות שלנו שיהיו מחוברות לרצונות הפנימיים ולרגשות שלהן, אם נשכיל לעזור להן לאהוב את הגוף שלהן, ולקבל את עצמן כמו שהן, שידעו לעמוד על שלהן בבטחה ובאומץ, אולי אז נזכה לראות נשים מוערכות, חפות מביקורת ושיפוטיות פנימית, נשים עצמאיות שיודעות לשים את עצמן במרכז וליהנות מכך. ואז, רק אז, יום האישה, המחליש והמקפח, יתייתר לו.

רווית רביב היא מומחית לגני ילדים ומשפחה במכון אדלר

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully