אנו חיים בתקופה שבה נראה שלכולם יש הכל, ואם אין, אז תכף יהיה. בתרבות של השוואה ושל פזילה אינסופית לדשא של השכנים, שתמיד נראה ירוק יותר. תרבות העדר היא תופעת הלוואי והחולי הגדול של חברת השפע. היא זו שמסמאת את עינינו, ופוגעת לא אחת בשיקול הדעת שלנו.
כמה פעמים יצא לכם לשאול את ילדכם: "רגע, אבל תגיד לי, מה עשו כולם?", "מה ההורים של X אמרו על זה?", "כמה החברים קיבלו במבחן?", "למה אתה תמיד צריך לעשות הפוך מכולם?", "אל תתערב. זה לא עניינך..." , "למה אתה חייב להיות שונה מכולם?". כמה פעמים שמעתם מילדכם את המשפט: "אבל לכולם יש ורק לי אין", וזה הפעיל אתכם וגרם לכם לרוץ ולקנות להם?
עוד בוואלה!
הילדים קולטים ומפנימים ש"כולם" הם כוח. הם לומדים שכדי להיות בסדר, הם חייבים ליישר קו עם "כולם", גם אם זה לא בדיוק מה שהם רוצים לעשות באותו הרגע. הם לומדים שלהתערב זה רע, שחשוב למצוא חן בעיני החבר'ה, ושהכי חשוב שכל אחד יטפל וישמור קודם כל על עצמו ועל הרכוש שלו, ולהסיט את המבט מכל השאר.
אחת הסכנות הגדולות בתופעת העדר היא: נטישת האחריות האישית. כי אם "כולם" עשו, אני פטור/ה. זה פוטר אותי, כפרט, כאדם חושב בעל דעות ושיקול דעת משל עצמו.
בתקופה האחרונה נחשפנו לתוצאות של הסכנות האלה: ראינו סייעות שהיו עדות להתעללות קשה וחמורה בפעוטות - ושתקו. ראינו נערים שטענו כי שוכנעו והתפתו לצלם את חבריהם מקיימים יחסי מין קבוצתיים - כי "הם חברים שלי, וקראו לי". ראינו סייעת ששוכבת על תינוקת קטנה עד שיוצאת נשמתה, וחברתה באותו החדר, רואה, עדה - ושותקת. שמענו על ילדה ששכבה שלמה נידתה והחרימה אותה - ואף אחד, אף לא ילד אחד, הושיט לה יד. ראינו מפגינים שיצאו מכלל שליטה, עד שפגעו גם באזרחים חפים מפשע - וחבריהם שיתפו פעולה ושתקו.
איש חכם אמר פעם: "לא אוכל לתת לך את נוסחת ההצלחה. אבל אוכל לתת לך את נוסחת הכישלון: השתדל להשביע את רצון כולם". לכל אחד מאיתנו יש שיקול דעת - מצפן פנימי עמוק, שיודע לשקול את המהלכים, התוצאות והסכנות. כשאנו נסחפים אחרי הרוב, אנחנו משביתים את שיקול הדעת שלנו ופועלים אחרי שיקול הדעת של הרוב.
אסור שזה יקרה עם ילדינו. אל לנו לתת להם להשתיק את הקול הפנימי בתוכם, שאומר: "זה לא בסדר. תפסיק את זה". שיקול דעת מורכב מאוסף של שאלות ותהיות פנימיות. אנחנו צריכים ללמד אותם להתבונן, להפעיל שיקול דעת ולשאול את השאלות הנכונות. למדו אותם לשאול את עצמם לפני כל פעולה שהם נסחפים לתוכה:
- האם זה נכון?
- האם זו הדעה שלי?
- האם אני חושב/ת שכך נכון להתנהג?
"קבלת האחר", או "קבלת השונה", הפכו להיות סיסמאות נחמדות, שצפות מחדש בכל פעם שמתרחש אירוע אלים בסביבה. אלא שקבלת האחר מתחילה הרבה לפני שיוצאים להפגנות, הרבה לפני שמקיימים יחסי מין לא מכבדים בפרהסיה, הרבה לפני החרם השכבתי. היא נלמדת הרבה קודם - בבית, בינינו לבין הילדים שלנו.
"האחר" הראשון שהילד נתקל בו הם הוריו ואחיו. אי אפשר ללמד ילדים להבין ולקבל את האחר, לפני שהם מקבלים את האחר שבנו, ההורים. לפני שהם מבינים שגם לאבא ואמא יש צרכים ורצונות, דעות ובקשות. אי אפשר ללמד אותם להיות אמפתיים, מבלי לגרום להם לחוש אמפתיה כלפינו.
כמה פעמים יצא לכם לומר לחבר או חברה, או אפילו לבוס: "אני חייב/ת לסיים את השיחה. הוא/היא לא נותן/ת לי לדבר...", או: "לא ישנתי חצי לילה, כי היא/הוא באו למיטה שלנו ולא רצו לחזור". כמה פעמים מצאתם את עצמכם עושים ופועלים עם הילדים מבלי שיהיה לכם את הכוח או החשק לכך? אל תחששו להגיד להם: "כרגע אני חייבת לסיים משהו, כשאתפנה אוכל לשחק/לצאת איתך", "אני מבין שאתה רוצה. היום לא נוכל, אולי בפעם אחרת", או "ככה לא מתנהגים. אתה צריך להתנצל".
ילדינו ילמדו לקבל ולכבד את האחר, רק אחרי שהם יתאמנו במגרש הביתי. רק אחרי שיכירו ויבינו את הדעות והרצונות של שאר בני הבית. הכל מתחיל אצלנו וזה לגמרי אפשרי. המשפחה היא מגרש האימונים של הילד לחיים. למדו אותם להתעניין בזולת, לגלות אכפתיות והבנה, למדו אותם לבחון את עצמם ולבדוק האם יש משהו שהם יכולים לתת או לעשות כדי לשמח חבר/ה.
אנחנו יכולים לגדל ילדים בעלי חוסן נפשי, עמוד שדרה חזק, ויכולת קבלת החלטות ברגעי לחץ ומשבר. אנחנו יכולים לאמן אותם להפעיל שיקול דעת בכל מצב ובכל רגע נתון. לעצור, להתבונן, להקשיב, לתת ולעזור, ולא משנה מה ה"רוב" בוחר לעשות.
הכותבת היא מומחית גנים ומשפחה, מנהלת יחידת הגנים, מכון אדלר