חיפפתם בסגר? הולכים בלי מסיכה? זה ישפיע על הילדים שלכם

"המשטרה התחילה, אנחנו לא עשינו כלום"

"אחותי הקטנה רצתה להתחתן, נראה לך הגיוני להגיד לה לא?"

"זכותי לא להזדהות, מה קרה?"

"רציתי להיות בחג עם המשפחה בטבריה, אני מתנצלת"

תגידו מה שתגידו, אבל דבר אחד הקורונה עושה מצוין: היא שמה לנו יופי של מראה מול הפרצוף, חדה, ברורה, צלולה וכואבת: אנחנו לא אוהבים לציית. אנחנו מתווכחים, שואלים, מתנגדים, דורשים הסברים. מאידך, את הילדים שלנו אנחנו רוצים קשובים, צייתנים, שיסכימו ושיכבדו.

איך זה הולך ביחד? איך אפשר לדרוש מהילד לכבד את הגבול ולקיים אותו, אפילו שהוא כועס, גם אם זה לא נראה לו, וגם אם הוא לא ממש מבין אותו. איך אנחנו יכולים לדרוש את כל זה ממנו, כשבמקביל הוא רואה אותנו, מפרים את הגבולות, את ההנחיות, מתפרצים, צועקים ומתקוטטים עם השוטרים.

אלא שכל זה אינו חדש. זה התחיל מזמן, עוד הרבה לפני הקורונה. היא, כאמור, רק מציבה לנו מראה מדוייקת:

- כשאנחנו מבקשים הילדים שלנו לשקר בקשר לגילם בכניסה לאתרים

- כשאנחנו רואים את הבן שלנו משליך את עטיפת הממתק על הרצפה, וממשיכים ללכת כאילו כלום

- כשאנחנו מתעסקים עם הנייד בזמן הנהיגה, ומשקרים לשוטר שתפס אותנו

- כשאנחנו מחליטים שהילד ילך עם הנייד שלו לבית הספר, אז מה אם המורה אמרה שאסור

- כשהילד מאחר לבית הספר בבוקר ואנחנו כותבים למורה שהוא לא הרגיש טוב

- כשאנחנו יוצאים לטיול עם הכלב, ולא אוספים אחריו את הצואה

ומכאן ועד להפרת ההנחיות, הדרך קצרה.

ההנחיות מחייבות את כולם. הן לא מחייבות רק את הילדים, או רק את בני הנוער. הן לא מחייבות רק את האוכלוסייה שבסיכון, או את מערכת החינוך. הן לא מחייבות רק את הקשישים ואת בתי האבות. הן לא מחייבות רק את הדתיים, או רק את החילוניים, או רק את אלה שמתגייסים. הן מחייבות את כולם - קטנים וגדולים. הורים וילדים, חברי כנסת, שופטים, סלבס ושאינם סלבס. הורים מכל המגדרים ומכל הקהילות.

בימים לא פשוטים כאלה, בימים בהם אנחנו מבולבלים וכעוסים, דווקא מכאן, יכולה לצמוח דוגמא חינוכית מן הראשונות במעלה. הילדים מסתכלים עלינו, בוחנים כל מילה, כל צעד. הם חשופים, כמונו, לתקשורת, למראות, לקולות, לצעקות, הם היו חשופים גם לתכנונים: "איזה תירוץ אמציא לשוטר", "מתי אצא מהבית כך שזה יהיה בטוח ואף שוטר לא יתפוס אותי". ואם אלה מסוג המשפטים שהם חשופים אליהם, אל נתפלא כשזה יחזור אלינו.

כשאני דורשת מהילד שלי להקשיב לי ולכבד את מה שביקשתי ממנו, זה מחייב בראש וראשונה אותי. להיות המילה שלי. זה כל הסיפור. יש לנו אחריות הרבה מעבר לאחריות אישית. יש לנו אחריות קולקטיבית, משפחתית, הורית וחברתית. ובבוא היום נצטרך לעמוד מול הילדים שלנו ולתת תשובות, למה לנו מותר ולהם לא, למה אנחנו כן והם לא.

יש דרך למחות. יש דרך לגיטימית להביע חוסר הסכמה וכעס. לעבור על החוק היא לא אחת מהן. רוצים להוות דוגמא? להיות השראה? בואו נתחיל בזה שנשמור על הכללים, על הבריאות ונכבד את החוק.

ואם קרה שהחלקנו והפרנו את ההגבלות וההנחיות? לכל פעולה יש מחיר ותוצאה. ואם בחרתי להפר את ההנחיות - בחרתי בקנס. נתפסתם? אל תתנגדו, אל תשקרו, אל תנסו להתחמק באלימות או בגניבה. במקום זה: תכעסו, תתאכזבו, תכו על חטא. חשוב שהילדים יראו את זה, תזכרו שאנחנו משמשים להם דוגמה כל זמן וכל עת, שיראו שלפעמים גם אנחנו טועים, כועסים, ומקטרים ולא מרוצים וחושבים שזה "לא פיירי" ו"לא הוגן". אבל בשורה התחתונה, בסופו של יום, אנחנו בני אדם שמכבדים את החוק ואת הגבולות שמגיעים יחד איתו.

רווית רביב היא מדריכת הורים במכון אדלר