צילום: דין אריאל, חד פעמי

5 מנתחות שהצליחו לעשות מה שאף כירורג לא עשה

אחת קיבלה "מה את עושה כאן מיידלע?" כשחיפשה התמחות, לאחרת קוראים "מאמי" במסדרונות, וכולן עובדות קשה פי שניים מעמיתיהן כדי להוכיח שאמהות ומשפחה לא פוגעות במסירות שלהן לתפקיד. לרגל יום האישה יצאנו לפגוש 5 מנתחות שלא נותנות לכלום לעצור אותן

דין אריאל
הלוואי ויום אחד זה יהיה מובן מאליו. נשים מנתחות (צילום: חד פעמי, דין אריאל)

עולם הכירורגיה הוא תחום הרפואה היוקרתי ביותר, והוא גם זה שזוכה להכי הרבה תשומת לב בסרטים ובסדרות. ועוד משהו שאי אפשר לפספס לגבי כירורגים - הם בדרך כלל גברים. ביצוע ניתוחים הוא עיסוק מאוד תובעני, הוא דורש שעות רבות ולילות לבנים, מיומנויות ידניות נרכשות, מאמץ פיזי, ועוד. לכן, במשך שנים הוא נתפס כטריטוריה גברית שנשים אינן מתאימות לה ולא מסוגלות לעמוד בדרישותיה, לא פיזית ולא נפשית. היום כבר ברור שזה לא המצב. בשנים האחרונות יש יותר ויותר נשים במקצועות כירורגיים שפעם לא היו פתוחים בפניהן. לרגל יום האישה, יצאנו לפגוש 5 מנתחות ולשמוע מהן על הדרך שעשו לעולם הכירורגיה, על הניצחונות, האכזבות, ההצלחות והקשיים. הנה סיפורן.

עוד בוואלה!

אישה בתחום של גברים: ראיון עם האורולוגית הראשונה בארץ

לכתבה המלאה

הם קוראים לי "מאמי" או "מתוקה"

ד"ר מריאן חטיב היא רופאה בכירה בחטיבה הכירורגית במרכז הרפואי תל אביב (איכילוב), מומחית בכירורגיה כללית ובכירורגיית שד. ד"ר חטיב, במקור מעכו, לא הייתה בטוחה בתחילה במה תרצה לעסוק, אך התעניינה ברפואה והחליטה לתת לזה הזדמנות. היא התחילה את לימודי הרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים, כשהספק האם זה באמת מה שהיא רוצה לעשות - עדיין מנקר בה. בשנה החמישית ללימודים, כשהגיעה להתנסות קלינית לראשונה במחלקה כירורגית היא חוותה הארה - היא הבינה שמצאה את ייעודה בחיים. עם סיום הלימודים היא השלימה סטאז' ברמב"ם והחלה התמחות בכירורגיה כללית באיכילוב.

התמחות שדורשת ויתורים כואבים. ד"ר חטיב (צילום: חד פעמי, דין אריאל)

לא היה לה שום ספק שהלב שלה רוצה כירורגיה, אבל היא לא הייתה נטולת חששות: ההתמחות שואבת מאוד ונדרשים ויתורים כבדים מאד בחיים האישיים. בנוסף, ד"ר חטיב ידעה שכירורגיה נחשבת מקצוע גברי ושיהיה עליה לעבוד קשה כדי להשתלב בין המנתחים הגברים. המחשבה לנהל חיים אישיים לצד התמחות שבאופן היסטורי אינה סובלנית לצרכים של נשים הייתה מרתיעה. "כירורגיות שיולדות ויוצאות לחופשות לידה במהלך ההתמחות - זה קונספט חדש שלא היה קיים בעבר", היא מסבירה.

סביב הלידות, היא הרגישה שהיא עלולה להיתפס על ידי סביבתה כפחות מעורבת לכאורה בעבודה הכירורגית. תחושות אלו גרמו לה לעבוד קשה הרבה יותר כדי להוכיח לסביבה שהיא רצינית בדיוק כמו שהייתה לפני הלידות. זה יצר קושי עצום: לא רק שהמנתחת ניצבת מול אתגר גידול הילדים במקביל להתמחות, עליה גם להוכיח את עצמה כפליים כדי לפצות על כך, בעוד שהרופאים הגברים אינם צריכים להטריד את עצמם בתכנון חופשות לידה, הנקה וזמן עם התינוק.

גם מצד מטופלים, לפעמים מתעוררים קשיים ביחס כלפיה כאישה כירורגית: "כשהייתי מתמחה בכירה והסתובבתי עם מתמחים צעירים, רוב הזמן המטופלים היו פונים לרופא הגבר. הם נטו להאמין שאני אחות, או משהו אחר, ובכל מקרה לא הניחו שאני הרופאה הבכירה. הם הרשו לעצמם לקרוא לי "מאמי" או "מתוקה", בעוד שלגבר תמיד יקראו דוקטור".

עבדה קשה כדי להוכיח שהאמהות לא שינתה את מסירותה לתחום. ד"ר חטיב ומשפחתה (צילום: חד פעמי, דין אריאל)

בסוף ההתמחות, עשתה ד"ר חטיב המשך התמחות באוקספורד שבבריטניה בניתוחי שד אונקופלסטיים - תחום המתעסק בכריתה ושחזור שדיים על רקע סרטן, וכיום היא עוסקת גם במחקרים בתחום. דווקא כאן, בעולם של כירורגיית השד, היא מרגישה שהיותה אישה, שהיוותה נקודת פתיחה פחות טובה בעבר, מהווה יתרון. "אני נקשרת לכל אחת מהמטופלות שלי. עם חלק מהן אני נשארת בקשר שנים לאחר סיום הטיפול".

"ביום הכניסה לתפקיד, ילדתי את בני הקטן"

פרופ' אירית בכר מנהלת את מערך העיניים במרכז הרפואי רבין (בילינסון, השרון ושניידר), מנתחת ורופאת עיניים, ומומחית בעלת שם עולמי במחקר וטיפול במחלות קרנית. פרופ' בכר, במקור מקרית אתא, מאז ומתמיד שאפה להיות רופאה. במהלך הלימודים, היא התאהבה ברפואת העיניים - מקצוע מיקרו-כירורגי שדורש דיוק רב ומשלב מחקר וטכנולוגיות מתקדמות. כשהייתה סטודנטית היא הכירה את בן זוגה, רופא בעצמו וכיום מנהל מחלקת אא"ג באותו בית חולים. עם סיום הלימודים, השלימה את שנת הסטאז' במרכז הרפואי רמב"ם בחיפה, שבמהלכה נולד בנה הבכור. משם עברה לעשות את התמחותה בבילינסון, שנמשכה כמה שנים שבמהלכן הביאה לעולם עוד שני בנים. למרות העומס של עבודה מאוד תובענית לצד חיי משפחה צעירים סיימה ד"ר בכר את ההתמחות בהצטיינות. אז נסעה עם כל משפחתה לטורונטו שבקנדה להשלים התמחות על בתחום השתלות הקרנית, ועם שובה ארצה השתלבה כרופאה בכירה במחלקה בבילינסון.

"מעולם לא הרגשתי כי עובדת היותי אישה ואימא מנעו ממני להתקדם". פרופ' אירית בכר בחדר הניתוח (צילום: חד פעמי, דין אריאל)

עם פרישתו לגמלאות של מנהל מערך העיניים, פרופ' דב וינברגר, נפתח מכרז עבור תפקיד מנהלת המערך. פרופ' בכר, שהייתה אז בהיריון רביעי ובחודש מתקדם, הגישה את מועמדותה לתפקיד. "כל חיי המקצועיים ושנים רבות של עשייה כוונו לרגע הזה של המכרז על ניהול המחלקה", היא מספרת, "מעולם לא הרגשתי כי עובדת היותי אישה ואימא מנעו ממני להתקדם במערכת הרפואית, ולמרות זאת, נכנסתי לוועדת המכרז עם בטן הריונית גדולה ומלאה בחששות. הנחתי שהמראיינים שואלים את עצמם איך אוכל לקחת על עצמי תפקיד של מנהלת מערך כה גדול במקביל לחיי משפחה תובעניים לנוכח הולדת תינוק בבית".

פרופ' בכר קיבלה את התפקיד, ומאז היא עומדת בראש מערך העיניים. "ביום הכניסה לתפקיד, ילדתי את בני הקטן", היא מספרת בחיוך. מנהל המערך היוצא הסכים להאריך את כהונתו בחצי שנה נוספת על מנת לאפשר לה חופשת לידה וכניסה חלקה לתפקיד.

מנקה את הראש על ידי הליכה בשדות הירוקים סביב ביתה. פרופ' בכר (צילום: חד פעמי, דין אריאל)

במקביל לניהול מערך העיניים, פרופ' בכר היא גם חוקרת בעלת שם עולמי בטיפול במחלות קרנית, משתתפת במשלחות הומניטריות למדינות נחשלות, מסייעת בגיוס והכשרת מתמחים, ובמיון מועמדים ללימודי רפואה. איך היא עושה את כל זה? לדבריה, מדובר בשילוב של תחושת שליחות - הרצון לקחת חלק פעיל בעיצוב דור העתיד של הרופאים בכלל ורופאי העיניים בפרט, במדינת ישראל, תשוקה למקצוע ואהבה לכירורגיה. כל אלה מתאפשרים גם הודות למשפחה תומכת ובן זוג שהוא שותף לדרך - יחד הם החליטו שלא מתפשרים לא על קריירה ולא על משפחה.

"הם סולחים על הכל"

ד"ר הדס גנר הרמן היא רופאה מומחית במיילדות וגינקולוגיה, ורופאה במרכז הפוריות במרכז הרפואי ע"ש אדית וולפסון. ד"ר גנר הרמן, במקור מתל אביב, למדה רפואה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת בן גוריון בנגב, וכבר אז ידעה שהיא רוצה להיות רופאת נשים. השילוב בין מקצוע כירורגי ליילודה, פריון ועוד המון עולמות בתוך רפואת הנשים, משכו אותה אל עולם הגניקולוגיה. כשפנתה להתמחות, רצתה להתמחות במחלקת נשים קטנה יחסית, שבה כל הרופאים מכירים זה את זה, וכך היא הגיעה להתמחות במרכז הרפואי וולפסון. במהלך ההתמחות, עשתה אינספור תורנויות בחדרי לידה, בניתוחים קיסריים, ובטיפול בסיבוכי לידה.

"הייתי צריכה להיות נחמדה יותר לעצמי". ד"ר גנר הרמן (צילום: חד פעמי, דין אריאל)

בתקופת ההתמחות היא גם הפכה בעצמה לאם. "עם הרצון להביא ילדים, המחיר שמתלווה לכך בהתמחות הוא קשה. קטיעת רצף ההתמחות, הפסקת רצף הניתוחים, חזרה למיומנויות לאחר חופשת הלידה", היא מספרת, "ההתמחות היא בשלב קריטי בחיים, בגיל שבו לרוב מקימים משפחה. קשה מאוד למצוא את האיזון בין השניים", היא מוסיפה בכנות. כדי לשרוד את עומס ההתמחות יחד עם הניתוחים והתורנויות, היה חשוב לה להקיף את עצמה בסביבה תומכת - בן זוג שמאמין בה, משפחה, וכמובן גם חברויות בקרב העמיתים למקצוע.

במבט לאחור על אותן שנים עמוסות, גנר הרמן אומר שהייתה רוצה "להיות יותר נחמדה לעצמי". בהתמחות תובענית וארוכה, לעיתים מפספסים ימי הולדת, אירועי ילדים בבית הספר, אספת הורים שנשכחת. כשאימא בבית החולים שעות ארוכות, לא הכל מתנהל בבית באופן אידיאלי וקל מאוד ללכת למקום שבו יש כעס עצמי וייסורי מצפון, אבל אין בהם צורך. "כשאת עושה משהו שכל כך ממלא אותך, מספק אותך ושאת מאמינה בו, הילדים מרגישים את זה. זה מקרין עליהם, והם סולחים על הכל", הוא אומרת.

"כשאת עושה משהו שכל כך ממלא אותך - הילדים מרגישים את זה". ד"ר גנר הרמן וילדיה (צילום: חד פעמי, דין אריאל)

לאחר שסיימה התמחות בגינקולוגיה ומיילדות, פנתה אל תחום ההפריות החוץ גופיות (IVF), ובהמשך השנה היא עתידה לצאת להשתלמות במרכז להפריות במונטריאול, קנדה. "אני אוהבת את הפיזיולוגיה של מנגנוני ההפריה - הבנה עמוקה בהורמונים, ביוץ, ההיבטים הרגשיים שמלווים את התהליך. ולבסוף, אין כמו התחושה שעזרת לזוג להביא ילד לעולם". התחום הזה הוא גם תחום מתפתח, כך שד"ר גנר הרמן, שחוקרת ומפרסמת מאמרים בתחום המיילדות, עוד לא אמרה את המילה האחרונה.

"צריך להקים חמ"ל תפעולי"

ד"ר מיה גודר היא מנתחת בכירה במחלקה לכירורגיה פלסטית במרכז הרפואי שיבא בתל השומר. ד"ר גודר גדלה בתל אביב, וכשפנתה לבחור קריירה, היא התלבטה מאוד בין רפואה לאדריכלות, או מקצוע אמנותי ויצירתי אחר. בסוף היא החליטה ש"אפשר להיות רופא במקצוע ואמן כתחביב, אך לא ההפך". אחרי שסיימה את לימודיה התלבטה בין פסיכיאטריה וכירורגיה פלסטית. מקצועות מאוד שונים לכאורה, אך ד"ר גודר מבהירה: "בשני המקצועות צריך להיות מודעים לפרטים הכי קטנים. בפסיכיאטריה לרבדים הכי קטנים של נפשו של המטופל, ובכירורגיה פלסטית לפרטים הכי קטנים ברקמות ובעור". הרצון שלה לעבוד עם הידיים הכריע, והיא החליטה להתמחות בכירורגיה פלסטית. הקשיים הידועים של התחום לא הרתיעו אותה: "אם אתה עושה משהו שאתה אוהב, הכל מסתדר".

"אם אתה עושה משהו שאתה אוהב, הכל מסתדר". ד"ר גודר (צילום: חד פעמי, דין אריאל)

היא החלה להתמחות במחלקה לכירורגיה פלסטית במרכז הרפואי "שיבא" בתל השומר. המחלקה עוסקת בתחומים רבים: שחזורי שד, טיפולים בסרטן העור, ניתוחים לשינוי מין, תיקון מומים מולדים ועוד. במחלקה הזאת נמצאת גם היחידה הארצית לטיפול בכוויות, אליה מגיעים מצבי הכוויות הקשים ביותר מכל הארץ. ד"ר גודר מספרת שבמהלך ההתמחות, וגם לאחריה, הרופאים במחלקה עוסקים בשלל התחומים. "ביחידת הכוויות יש מטופלים שמתאשפזים לחודשים ארוכים. זה מרגש לראות אדם שטיפלת בו במשך חודשים, שנוצרה ביניכם כבר היכרות, קם על הרגליים והולך". היום, בנוסף לעיסוקה בתחומים אלו, היא רופאה ביחידת ה-MOHS של המחלקה: שיטה שעוסקת בהסרה כירורגית של גידולים בעור הפנים בדיוק רב.

"המפגש עם המנתח הפלסטי הוא מפגש מאוד אינטימי. צריך להיות מכוון בו לתחושות המטופל, שנמצא בעמדה מאוד חשופה מול המטפל, וכל נגיעה במטופל היא כזאת" היא מספרת. השילוב בין החיבור עם המטופלים, והעבודה האמנותית עם הידיים, הם שגורמים לד"ר גודר להיות מאושרת במקצוע שבחרה. באופן היסטורי, הכירורג נתפס כדמות סמכותית מאוד וקשוחה. ודווקא ד"ר גודר, מתארת שתכונותיה שאינן נתפסות כחלק ממכלול הכירורג הקלאסי, מהוות יתרון במקצוע עם פן אסתטי: ירידה לפרטים קטנטנים, עדינות ורגישות.

תשוקה הרבה למקצוע ולהיבטים האמנותיים שבו. ד"ר גודר מציירת (צילום: חד פעמי, דין אריאל)

ד"ר גודר מרגישה שהתשוקה הרבה למקצוע ולהיבטים האמנותיים שבו, סייעו לה להתמודד בהצלחה עם הקושי שבתקופת ההתמחות. יחד עם זאת, גם משפחה תומכת מאוד עוזרת: "אנחנו זוג רופאים כירורגים שמגדלים שלושה ילדים וחתולה. צריך להקים חמ"ל תפעולי". כשגודר היתה בתורנות בהתמחויות, משפחתה הייתה מביאה את ילדיה אליה כדי שתוכל להניק אותם. גם בן זוגה, אותו הכירה במהלך הלימודים, הוא רופא מנתח. "אנחנו יחד כבר שנים ושנינו במקצועות כירורגיים, אך מעולם לא ראינו אחד את השני בחדר ניתוח".

"מיידלע, מה את עושה כאן?"

ד"ר רונית ברק היא מומחית בכירורגיה כללית, ומרכזת תחום כירורגיית השד בבית החולים יוספטל שבאילת. כשד"ר ברק הבינה שהתשוקה שלה היא לנתח, היא עברה ראיונות במספר מחלקות על מנת לנסות התקבל להתמחות בכירורגיה. באחד הראיונות, היא מספרת, מנהל המחלקה הסתכל עליה, הוריד את משקפיו העגולים בדממה, כחכח בגרונו ואז שאל: "מיידל'ע, מה את עושה כאן?".

"היה להם קשה לקבל אישה בסביבה שלהם". ד"ר ברק (צילום: חד פעמי, דין אריאל)

ד"ר רונית ברק נולדה באיטליה, בעיר קטנה ליד רומא, והגיעה לארץ עם משפחתה בגיל 8 לרמת השרון. היא סיימה את לימודי הרפואה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת בן גוריון, במהלכה הכירה את בן זוגה דאז, ונולדו להם שני ילדים. במהלך הלימודים הרגישה חיבור רב למקצוע הכירורגיה, לחדר הניתוח ולפוטנציאל הטיפול שטמון בו. עם זאת, בסוף לימודיה היא החליטה שהיא רוצה שיהיה לה זמן למשפחתה ולכן בחרה להתמחות בהרדמה. לאחר כשנה בהתמחות, בעודה נמצאת כמרדימה בחדר הניתוח, ביקש המנתח את עזרתה במהלך הניתוח. זה היה רגע מכונן עבורה. ברגע ההוא היא הבינה שהיא לא במקום הנכון עבורה, שהיא לא מגשימה את חלומה ושעליה לעשות שינוי בחייה. היא עזבה את ההתמחות בהרדמה והלכה להגשים את החלום. היא עברה ראיונות בין בתי חולים, בהם נתקלה לא פעם בהרמות גבה מצד רופאים אחרים, ותהיות על למה שאישה תרצה להתמחות בכירורגיה. אבל בסוף נפתחה לה הדלת והיא עברה להתמחות בכירורגיה כללית.

"כירורגיה היא סביבה שתמיד הייתה מאוד גברית. בגישה, בהומור, בהווי" היא אומרת, "כדי להצליח בכירורגיה, צריך להשקיע את כל חייך במחלקה". בנוסף, היא מספרת, שכאישה, היא הייתה צריכה להשקיע הרבה יותר מהגברים, על מנת להוכיח את יכולותיה ולבסס את מקומה בעולם הכירורגיה. "היה להם קשה לקבל אישה בסביבה שלהם. בשבילם זו הייתה תופעה יוצאת דופן", אומרת ד"ר ברק.

ד"ר ברק סיימה את ההתמחות במחלקה הכירורגית-אונקולוגית במרכז הרפואי שיבא, אך ההתמחות התובענית בכירורגיה לא הייתה נטולת מחירים: תקופות מסוימות עבדה במתכונת של תורנות אחת ליומיים - משמעותה לילה לבן כל לילה שני, "יש לי Black-out מתקופות שלמות בחיים האלה. לפעמים כשאני מסתכלת בתמונות של אירועים מאותם ימים, אני מתקשה לזכור שהייתי חלק מהם". עם כל עומס התורנויות, הלחץ על החיים האישיים והקושי לאזן ביניהם - ד"ר ברק לא התכוונה בשום אופן להוריד את העיניים מהמטרה - להיות רופאה מנתחת.

בהמשך היא גם עבדה בבית חולים השרון ככירורגית ופרוקטולוגית. ובשנה האחרונה עברה לרכז את תחום כירורגיית השד בבית החולים יוספטל שבאילת. במקביל, הכירה את בן זוגה הנוכחי, איתו הביאה לעולם זוג תאומות. לצד קריירה עשירה וחיי משפחה, ד"ר רונית ברק צוללת, עושה ספורט, רוכבת על אופניים וכותבת.

לא הורידה עיניים מהמטרה. ד"ר ברק (צילום: חד פעמי, דין אריאל)

חמש נשים, חמישה סיפורי חיים שונים במקומות שונים בזמנים שנים, בתחומים שונים בעולם הכירורגיה, ובתוך כל הגיוון הזה יש גם הרבה משותף: כל אחת מהן סימנה לעצמה מטרה, ידעה את המחיר שלה ודבקה בה מבלי לוותר ומבלי להתפשר. הניווט בעולם הרפואה אינו קל לאף אחד, גבר או אישה, אך כאישה בהתמחות כירורגית, המסלול מציב אתגרים רבים ולא פשוטים. הנשים האלה, מצטרפות לאלה שקדמו להן ולאלה שיצטרפו בעתיד לדרך שהן סוללות ממש עכשיו, ויוצרות עולם שבו כל אחת יכולה לבחור עבור עצמה את הייעוד שלה. ואולי הברכה החשובה ביותר ליום האישה היא שיבוא יום, בקרוב, ובו כלל לא יהיה צורך בכתבות מסוג זה, ויהיה ברור לגמרי, טבעי לחלוטין שאישה יכולה לעשות הכל, בכל תחום.

דין אריאל הוא סטודנט לרפואה באוניברסיטת תל אביב וצלם. בקרו באתר האינטרנט ובאינסטגרם שלו

  • יום האישה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully