פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      איך להרגיש חופשיים גם כשאנחנו כלואים בבית?

      תקופת הסגר הזו גורמת לרובנו להרגיש כאילו שללו מאיתנו את החופש, ודווקא עכשיו אנחנו אמורים לחגוג את היותנו "בני חורין". הפסיכותרפיסט אור יניר סבור שהמצב המוזר הזה יכול לספר לנו משהו על החופש שלנו, או על היעדרו, וגם ללמד את כולנו שיעור חשוב לחיים

      איך להרגיש חופשיים גם כשאנחנו כלואים בבית?
      צילום: רויטרס, עריכה: ניר חן

      חג הפסח מסמל את היציאה מעבדות לחירות, את החופש. אבל השנה, נסיבות החיים הביאו לכך שנרגיש ביתר שאת דווקא את היעדר החופש. המאבק בווירוס הקורונה, שגבה עד כה את חייהם של עשרות אלפים ברחבי העולם והדביק מיליונים, הוביל ממשלות ברחבי העולם לנקוט בצעדים דרסטיים המצמצמים באופן בולט את החופש שלנו. מבקשים מאיתנו, שלא לומר דורשים, להישאר בבתים, לא ללכת לעבודה, לא לחגוג את ליל הסדר עם הקרובים לנו. רבים מרגישים כלואים, שנלקח מהם החופש, כמו ציפור בכלוב. אני לא רוצה להתעסק בשאלה האם השלטון מנהל את המשבר הנוכחי בדרך הנכונה, אין זה בתחום המומחיות שלי, אלא דווקא בשאלת ההתמודדות של כל אחד ואחת מאיתנו עם מצב נתון, שאלות החופש והאחריות.

      האדם המודרני, השיג את מה שכל בני האדם שלפניו נאבקו עבורו - החופש. בעולם המודרני אין עבדות (לפחות לא במובן הקלאסי) וברובו המוחלט יש חופש מחשבה רחב יותר מאי פעם. בזמנים רגילים ומוכרים אנחנו יכולים לעסוק במה שאנחנו רוצים, אנחנו יכולים ללכת לאן שאנחנו רוצים ומתי שאנחנו רוצים. אף אחד לא אומר לנו מה לעשות. חופש. ופתאום, מבלי שאף אחד דמיין את זה או היה מוכן לזה, מוטלות עלינו מגבלות שאנחנו לא מכירים ולא רגילים אליהן. אך האם זה אומר שאנחנו לא חופשיים? האם המצב הזה, למרות הפגיעה בחופש, יכול לספר לנו משהו על החופש שלנו, או על היעדרו, גם בזמנים אחרים? האם המצב שנחווה כאפוקליפטי כמעט אצל חלק מהאנשים, יכול ללמדנו מהי אחריות ואיך היא קשורה לחופש?

      חופש יכול להיות דבר מפחיד למדי

      התפיסה הרווחת של חופש היא היעדר מגבלות, שלא יהיה דבר שמונע ממני את מבוקשי. גבולות הם דוגמה טובה לכך - הם אומרים "כאן אתה לא יכול לעבור, גם אם אתה רוצה". מדיניות גבולות פתוחים באירופה למשל מאפשרת תנועה חופשית בין המדינות בעוד שברוב מקומות העולם גבולות מגבילים אותה. אך חופש הוא למעשה לא היעדר מגבלות, אלא היכולת לבחור באופן עצמאי בתוך המגבלות, בתוך הגבולות. למרות שלפחות על פני השטח חופש הוא דבר שהאדם נאבק למענו ללא לאות, חופש יכול להיות גם דבר מפחיד ודבר שלאורך ההיסטוריה אנשים ויתרו עליו מהר יותר משנדמה, כי בניגוד למחשבה שאין מחיר לחופש, דווקא יש לו מחיר לא פשוט שלא תמיד אנחנו מוכנים אליו - אחריות, וככל שיש יותר חופש, יש יותר אחריות.

      משמעותו של חופש מוחלט היא שאתם, ורק אתם, אחראיים על המעשים שלכם ועל ההשלכות שלהם, לטוב ולרע. אף אחד לא יוכל לשאת באחריות הזו בשבילכם. אותה אחריות יכולה להיות משא כבד על הכתפיים, עד שלעיתים קרובות אנחנו מעדיפים לוותר עליה, וזה אומר לוותר על חלק מהחופש, ולעיתים קרובות זה דווקא מאפשר לנו מרחב פעולה גדול יותר. חשבו על הדוגמה הבאה - דמיינו את עצמכם על הגג של הבניין הכי גבוה שאתם מכירים, כאשר על הגג הזה אין מעקה, כמה קרוב לקצה הגג תעזו להגיע? עכשיו דמיינו את אותו הגג בדיוק, רק שהפעם יש בקצהו מעקה, כמה קרוב לקצה הגג תעזו להתקרב עכשיו? רוב האנשים מגלים שכאשר יש מעקה, הם יתקרבו לקצה הגג הרבה יותר מאשר כשאין מעקה. במילים אחרות, כשיש מעקה שמגביל את התנועה שלנו (גבול) אנחנו דווקא מנצלים חלק גדול יותר מהאפשרויות.

      הייתם מוכנים לסכן אנשים אחרים רק עבור החופש שלכם?

      האחריות שיש לנו על הפעולות שלנו היא לא רק כלפי עצמנו, היא גם כלפי העולם. אנחנו לא חיים בריק, אנחנו חיים בעולם שבין אם אנחנו מרוצים מכך או לא - יש בו עוד אנשים, שהפעולות שלנו משפיעות גם עליהם. אחריות במובן הרחב שלה היא לשאת בתוצאות הפעולה שלנו באופן מלא - התוצאות הישירות כלפי עצמנו והתוצאות כלפי אחרים הסובבים אותנו.

      חולה בקורונה מפונה לבית החולים, נטפולי, איטליה(2020\04\03) (רויטרס)
      הפעולות שלנו משפיעות גם על אחרים. חולה בקורונה מפונה לבית החולים (צילום: רויטרס)

      בהקשר הזה בהחלט ניתן להשתמש במצב הנוכחי שאנחנו נמצאים בו כדוגמה. נניח שנ' היא בחורה צעירה ובריאה בסך הכל, היא אינה חלק מאף קבוצת סיכון לווירוס הקורונה. המגבלות החדשות דורשות שאם היא לא חייבת לצאת מהבית לקניית מזון, צרכים רפואיים או טיול עם הכלב, שפשוט לא תעשה את זה. מבקשים ממנה גם לא להזמין הביתה חברים. נ' לא מרוצה וחווה את זה כפגיעה בחופש שלה, ואפשר להבין אותה. נ' לא רוצה לוותר על החופש שלה ומזמינה הביתה חברים למסיבה, כי מסיבת זום זה פשוט לא אותו הדבר. למסיבה מגיע גם ש', חבר של נ' שעד כמה שידוע לו הוא בריא. מה שהוא אולי לא יודע זה שכשהוא נסע לעבודה באוטובוס היה שם גם אדם חולה (שייתכן מאוד ולא ידע על כך בעצמו) והוא בעצם נדבק. המסיבה של נ' יכולה בקלות להפוך למסיבת הדבקות, אפילו שכולם שם צעירים, בריאים ויפים. יום למחרת נ' קופצת לבקר חברה, עכשיו יש כבר סיכוי סביר שהיא יכולה להדביק אחרים, ובדירה ליד החברה גר זוג בני 70. כשהם יצאו למכולת לקנות מצרכים הם ישתמשו במעקה, בדלת הבניין, ויגעו בדיוק באותם מקומות שבהם נגעה נ'. אם הם ידבקו לא בטוח שזה יהיה עבורם "רק שפעת".

      אם אתם הייתם נ', הייתם מוכנים לקחת אחריות על כך שזוג שכנים שנמצאים בקבוצת סיכון נדבקו בקורונה? האם הייתם מוכנים להעמיד בסיכון אנשים אחרים רק עבור החופש שלכם?

      ואולי דווקא עכשיו אתם חופשיים יותר?

      למחשבה על חופש בתקופה הנוכחית יש גם צד אחר, ולא רק ההנחיות שמגבילות אותנו. חלק מהאנשים מספרים שאחרי השוק הראשוני מהמצב ואחרי שרמת החרדה שלהם ירדה, דווקא בתוך המגבלות הם מצאו הקלה וחוו תחושה גדולה יותר של חופש מאשר בזמנים רגילים, למרות שהם סגורים בבית.

      המצב הזה גורם לכך שלא קורה כלום. פשוט אין אירועים ש"צריך" להיות בהם. אפילו הנוכחות בשיעורים באוניברסיטה נחווית אחרת. מטופלת שלי סיפרה ששיעור אונליין זה קצת מוזר, אבל אחרי שהיא התרגלה היא הבינה שהיא יכולה לבחור אם להיות בשיעור או לא (היא בחרה שכן) לעומת שיעור פרונטלי רגיל שבו רמת המחוייבות שהיא חשה היתה גדולה הרבה יותר, למרות שבהקשר הזה חופש הבחירה שלה לא השתנה כלל (הרי היא יכולה להחליט שלא להגיע גם לשיעור רגיל). בהמשך לזה היא סיפרה שההבנה הזו עזרה לה להסתכל אחורה ולראות שחלק מהדברים שהיתה רגילה לעשות לא היו מתוך בחירה אותנטית שתואמת לרצון האישי שלה, אלא לאיזו תחושת מחויבות, ציפיות חברתיות וחשש מפספוס. "גם אם היו קורים עכשיו דברים כמו בזמנים רגילים", היא אמרה לי, "וגם אם הבחירות שלי בסופו של דבר היו זהות, הן היו מגיעות ממקום אחר, כזה ששומר על החופש שלו ולא מנסה לענות על צרכים של אחרים".

      בני זוג יושבים יחד ומביטים בסמארטפונים שלהם (ShutterStock)
      לא קורה כלום, אתם לא מפספסים כלום. בני זוג בוהים בסמארטפונים שלהם (צילום: shutterstock)

      האנליטיקאי היהודי אמריקאי אריך פרום, כינה זאת "מנוס מחופש" וטען שלמרות שהתרבות המערבית המודרנית מעודדת לכאורה את החופש, הייחודיות והביטוי העצמי, היא למעשה מחליפה את המשטר הטוטאליטרי ושוללת מהאדם את החופש האמיתי שלו. אין בה סמכות ברורה ונוקשה שמגבילה אותנו, אלא איזו סמכות אלמונית ומתוחכמת יותר, שלטענתו של פרום חזקה הרבה יותר מהדיקטטור. אותה סמכות סמויה היא החברה עצמה - דעת הקהל, הערכים שהיא מטפחת ומעצימה והציפיות שהיא מציבה לאדם הפרטי.

      הדוגמה שבה משתמש פרום היא המערכת הקפיטליסטית - בעבר אנשים היו עובדים לפי צרכיהם, וכשאלה סופקו, לא היו ממשיכים לעבוד אלא מתפנים לדברים אחרים שממלאים אותם. היום, רבים האנשים שעובדים הרבה מעבר לצרכיהם וצוברים הון גדול יותר משהם צריכים, אך זה בא על חשבון דברים אחרים כמו למשל זמן איכות עם בני/בנות הזוג או עם הילדים (עם יד על הלב, לכמה אנשים שאתם מכירים יש תחביבים שהם באמת מטפחים?).במצב הזה העבודה לא משרתת את האדם עצמו, אלא את המערכת, ובאופן הזה האדם מוותר מרצון על החופש שלו למען דברים שאין לו צורך או עניין בהם.

      הקידמה והגלובליזציה הם דברים לא פחות ממצוינים, אך צריך לשים לב שבתוכם אנחנו לא הולכים לאיבוד ומאבדים את החופש שלנו. כשאנחנו מוותרים מרצון על החופש שלנו לטובת אותה סמכות אלמונית (כמובן שאנחנו לא מספרים לעצמנו את הסיפור הזה ועושים את זה באופן לא מודע) אנחנו מצמצמים את הרצון שלנו והופכים דומים יותר ויותר לאנשים הסובבים אותנו - אנחנו רוצים להתלבש כמו ההוא מהפרסומת, לנהוג ברכב כמו של המנחה האהובה עלינו, ולאכול את מה שאנחנו רואים באינסטגרם.

      דווקא מצבים כמו זה שאנחנו נמצאים בו עכשיו, דווקא בזמן שמוטלות עלינו הנחיות (זמניות) שמגבילות היבטים חשובים בחופש שלנו, יכולה להיות לנו הזדמנות למצוא אותו מחדש באופן מלא יותר ולבחור את הדברים שאנחנו רוצים ולא דברים שמישהו אחר רוצה בשבילנו.