מכחישי הקורונה לא לבד: מה עובר בראש של ישראלי שמפר בידוד?

משבר הקורונה כבר חרג מזמן מגבולות התחום הרפואי. הוא מערב את כל תחומי החיים, וככזה הוא מציף מדי יום דילמות וסוגיות מעולם הפסיכולוגיה היישומית הנוגעות בהתנהגות אנושית וקבלת החלטות בזמן חירום. מחקרים רבים נעשו בתחום זה, ובשורות הבאות נציג מספר תובנות מבוססות מדע הרלבנטיות במיוחד לימים אלו.

התופעה מוכרת. בשעה שרבים מקפידים לשמור על שלומם ושלום יקיריהם על ידי הקפדה על ריחוק ובידוד חברתי, רבים אחרים אינם עושים זאת, מסכנים את עצמם אבל גם את הציבור כולו. חיבוקים מיותרים, יציאה לפארקים והתקהלויות בחוף ובאירועים. אם אדם אחד יכול להדביק מאות ואף אלפי אחרים, באפקט שרשרת, איך יכול להיות שמתעלמים מהנזק העצום ומאזהרות הרשויות?

הנה כמה הסברים לדבר.

ההסבר הראשון הוא מנגנון ההכחשה. זהו המנגנון הפרימיטיבי ביותר, המופעל כאשר קשה לנו. כששומעים על אסון, התגובה הראשונית והטבעית היא להגיד "די, אני לא מאמין", או "בבקשה אל תאמר את זה, אני לא מסוגל להכיל את הבשורה הקשה" (ולכן מסרב להאמין לה ברגע זה). בהדרגה מגייסים כוחות, ומוכנים לוותר על ההכחשה ולהכיר במה שקרה.

איך נעזור לאנשים בהכחשה? בטח לא על ידי הדגשת האיומים, שרק יקשו עליהם עוד יותר, אלא להיפך. אמנם קשה לחשוב על בידוד לתקופה בלתי מוגדרת, זה מאיים מדי. אך ניתן להתמקד בתקופה הקרובה, על התמודדות ראשונית בת שבוע אחד, ואז כבר נראה. חשוב לתאר את הבידוד כמצב שניתן להתמודד אתו.

מנגנון אחר הוא החרגה עצמית. אנו נוטים לייחס לעצמנו מיקום מעל לממוצע בכל מימד חיובי. כך ידוע שרוב מוחץ של הנהגים מחשיבים את עצמם כטובים מן הממוצע. נטייה זאת באה לידי ביטוי באמרה הידועה "לי זה לא יקרה", אבל היא כללית הרבה יותר. אנשים יגידו שלפרסומות יש אפקט על אחרים אבל לא על עצמם. יזם יפתח מסעדה בתל אביב, למרות שאחוז המסעדות שמחזיקות בה מעמד נמוך ביותר, כי "המסעדה שלי תהיה ממש מוצלחת". כך גם מעריכים אנשים שהסיכויים שלהם להידבק בקורונה פחותים מן הממוצע, וידעו גם להוכיח מדוע זה נכון. אבל מה לעשות, זאת אשליה. לא נכון ולא ייתכן שרוב האנשים מעל לממוצע.

קשה לתקוף גישה זאת ישירות, אך ניתן להתמודד איתה. יש להציג את הדרישות כחלק ממאמץ קולקטיבי. מלבד אינדיבידואליסטים קיצוניים, אנשים מרגישים חלק מציבור, בייחוד בעתות משבר. כל אחד מבין שסטייה מההנחיות שקבעו הממשלה מחלישה את הנורמה עבור כולם. כדאי להדגיש את הפן הזה - "נציית להנחיות כי כולנו חייבים לפעול נכון כדי להינצל".

לבסוף, מילה על ההתמודדות של אנשים בגיל מבוגר, המהווים קבוצת סיכון. רבים ציינו שהוריהם אינם מוכנים לציית להוראות בדבר הריחוק. יש להבין שאנשים מבוגרים ובריאים לא חשים את עצמם מזדקנים ובטח לא זקנים. הדבר קשור גם לתופעה הקודמת. "אמנם אנשים אחרים בגילי חייבים להיזהר, אבל זה לא תופס לגבי, אני יותר דומה לבן חמישים". בנוסף, קיימת התנגדות להיפוך התפקידים - פעם שלחו את הילדים לחדר, עכשיו הילדים משאירים אותם בתוך הבית, לפעמים עם איזה סיפוק.

על מנת להתקדם, כדאי להימנע מלדבר על זקנה. ניתן לפרק את המוקש על ידי תיאור נייטרלי. אנשים שנולדו לפני 1960 נמצאים בסכנה, מי שנולד לפני 1950 בסכנה גדולה עוד יותר. זאת עובדה, אין להכחישה, והיא לא מתייחסת לא לכושר ולא לזקנה. על מנת שאנשים יפנימו מסרים מצילי חיים, חייבים להתייחס לקושי שלהם להכיל אותם, ולהתנסח בהתאם.

פרופסור דויד לייזר הוא פרופסור מן המניין במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, וחבר ועד מנהל באגודה הבינלאומית לפסיכולוגיה יישומית.