פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      למה אנחנו לוקחים דברים באופן אישי ואיך להפסיק עם זה

      הבוס עצבני ואתם בטוחים שזה בגללכם? חבר לא התקשר שבוע ואתם משוכנעים שזה משהו שאמרתם? אצל רבים מאיתנו יש נטייה לפרסונליזציה - דפוס חשיבה מוטעה שבו האדם רואה את עצמו כגורם לדברים שאינם באחריותו, ומהווה גורם משמעותי לחרדה והאשמה עצמית. איך מפסיקים עם זה?

      אישה ג'ינג'ית מודאגת (ShutterStock)
      פרסונליזציה היא גורם משמעותי לחרדה והאשמה עצמית. אישה מודאגת (צילום: shutterstock)

      עיוותי חשיבה הם דבר נפוץ. נפוץ מספיק כדי שארשה לעצמי להגיד שכולנו משתמשים, ואף נעזרים, בהם במידה כזו או אחרת. אני משתמש במילה "נעזרים" משום שבמובן מסוים, על אף האסוציאציה השלילית מהמילה "עיוותים", מדובר בדברים שבחלק מהזמן עוזרים לנו לעשות סדר בעולם. מדובר בצורות חשיבה שונות שבעזרתן אנחנו מעוותים את המציאות מעט (או הרבה) כדי להסביר לעצמנו דברים בעולם, השתלשלות של אירועים ולשכנע את עצמנו שדבר מסוים הוא לא באמת כמו שהוא. אולם, למרות שאותם עיוותים עשויים לעזור לנו במקרים מסוימים, הם יכולים בקלות לגרום לנו לסבל, להזין מתח וחרדה ולגרום לנו להרגיש בעיקר רע עם עצמנו, לפעמים בלי שאנחנו שמים לב.

      אחד מעיוותי החשיבה האלה הוא פרסונליזציה - דפוס חשיבה מוטעה שבו האדם רואה את עצמו, באופן שגוי, כגורם לדברים שאינם באחריותו, ומהווה גורם משמעותי לחרדה והאשמה עצמית. קיימים שני סוגים של פרסונליזציה - האחד שנוגע לדברים שקורים לנו, והשני שנוגע לדברים שקורים לאחרים. אולם המשותף לשני הסוגים הוא שהחשיבה שלנו מעוותת בצורה כזו שלא משנה מה קורה - זה בגללנו, אנחנו לוקחים את זה באופן אישי.

      עוד במדעי ההתנהגות:
      אתם לא מפחדים להיכשל, אתם מפחדים להצליח. וזו הסיבה לכך
      כל הסימנים שאתם סובלים מדחיינות, והדרכים להיפטר ממנה
      למה נדמה שהבעיות שלנו לא נגמרות לעולם?

      הצורה הראשונה של פרסונליזציה היא לקחת באופן אישי דברים שקורים לנו, למרות שהאופן שבו הם קורים לא בהכרח קשור אלינו. צורת החשיבה הזו נפוצה בעיקר כאשר אנחנו חווים אכזבה ממשהו או נאבקים במשהו. כולנו כמובן חווים את זה, אבל כאשר צורת החשיבה שלנו היא פרסונלית, אנחנו בטוחים שאותם אירועים בלתי נמנעים הם תוצאה של איזו תכונה שלנו.

      עייפות במשרד (ShutterStock)
      מניחים שאתם לא טובים מספיק? אישה במשרד (צילום: shutterstock)

      נסו לדמיין למשל, שלא קיבלתם העלאה במשכורת שביקשתם או שלא קודמתם בעבודה. אם צורת החשיבה שלכם היא פרסונלית תניחו כנראה שזה בגלל שאתם לא טובים מספיק, כאשר למעשה, יכולים להיות לכך הסברים אחרים שאין להם שום קשר אליכם. אולי החברה בקשיים כלכליים שאתם לא יודעים עליהם? אולי מי שקיבל את הקידום הוא האחיין של הבוס שלכם שהבטיח להורים שלו ש"יסדר" אותו? אדם שחושב בצורה פרסונלית יתקשה אפילו לחשוב על האלטרנטיבות האלה, ובאופן אוטומטי יקפוץ למסקנה (שזה עיוות חשיבה נוסף) שזה בגללו.


      והנה עוד דוגמה. אם קראתם את המדריך הקודם איך להתיידד עם הכעס שלכם - דמיינו שוב את הדוגמה עם החבר שמאחר לפגישה שקבעתם איתו. אם דפוס החשיבה הוא פרסונלי הסיבה לאיחור וודאי קשורה בכם, ולא באופן חיובי, בזמן שישנם עוד אינספור תסריטים אחרים אפשריים לאיחור שאין להם שום קשר אליכם. במקרה הזה לקיחת הדברים באופן אישי מתדלקת את הכעס שלכם.

      איך יוצאים מזה?

      הנה שתי אסטרטגיות שיכולות לעזור לכם לצמצם חשיבה פרסונלית מהסוג הזה:

      1.היו מודעים לנטיה שלכם להאשים את עצמכם כשדברים לא קורים באופן שבו רציתם או תכננתם. נסו לשים לב לאופן שבו את מגיבים לאכזבות אישיות, ושאלו את עצמכם האם באופן אוטומטי אתם קופצים למסקנה שמה שלא קרה, זה בטח בגללכם. זיהוי הנטיה הזו יכול לעזור לכם לשאול שאלה נוספת וחשובה לא פחות - האם התגובה שלכם סבירה ורציונלית?

      השאלות האלה יעזרו לכם להפנים שדפוס חשיבה אוטומטי כזה לא רק שהוא חסר תועלת, הוא פוגע בכם. אכזבות הן חלק בלתי נפרד מהחיים ואף אחד לא יכול להתחמק מהן, במילות השיר של האבנים המתגלגלות - you can't always get what you want. נכון, לפעמים אולי היינו יכולים להתאמץ יותר או לעשות משהו בצורה אחרת, אבל בחלק גדול מהפעמים זה פשוט לא קשור אלינו. במקום להאשים את עצמכם נסו לעצור לרגע ולחשוב אם זה קשור אליכם או לא - אם כן, נסו ללמוד מזה, אם לא, אל תאשימו את עצמכם וזיכרו שלפעמים החיים פשוט קשים. אל תהפכו אותם לקשים עוד יותר דרך האשמה עצמית בדברים שמחוץ להשפעתכם.

      2.הזכירו לעצמכם שאתם לא תמיד (הרבה יותר ממה שנדמה לכם) יודעים מדוע אנשים מתנהגים כמו שהם מתנהגים. כשאתם מרגישים מאוכזבים ממישהו - בן/בת הזוג שלכם חוזרים הביתה עצבניים, חבר/ה שלא מתקשרים במשך שבועות, הבוס שלא קידם אתכם - במקום להאשים את עצמכם זיכרו שבמקרים רבים אתם לא יודעים את הסיבה האמתית לשאלה מדוע הם מתנהגים כך. כל אחד מתנהג את הדברים שהוא מרגיש בצורה אחרת וייחודית. יכול להיות שבני הזוג שלכם עצבניים כי קרה להם משהו בעבודה, יכול להיות שהחבר/ה שלכם לא מתקשרים כי הם עמוסים בתהחייבויות משפחתיות, ולדברים האלה אין קשר אליכם או למשהו שעשיתם או לא עשיתם. בסופו של דבר, במקרים רבים אתם פשוט לא יודעים למה אחרים מתנהגים באופן שבו הם מתנהגים, ולכן לקחת את ההתנהגות שלהם באופן אישי ולהניח שזה בגללכם זה פשוט לא הוגן כלפי עצמכם.

      אל תיקחו אחריות על הרגשות של אחרים

      הצורה השניה של פרסונליזציה היא להרגיש אחראים לאושר של אחרים, ולאכזבות שלהם. בניגוד לצורה הקודמת, במקרה הזה התחושה היא שדברים שקשורים לאחרים, ולא אליכם, הם בגללכם - אתם חושבים שאתם אחראים לאחרים ולמצב הרוח שלהם, בין אם מדובר ביכולת שלהם להיות שמחים או להצליח, ובין אם היה להם כיף בפעם האחרונה שנפגשתם. מדובר בעול בלתי נתפס על האחריות שלכם. צורת החשיבה הזו, עוד יותר מהקודמת, עלולה להוביל להתנהגות מרצה בלתי פוסקת ולתחושת אשמה כבדה (או משום שאנחנו לא מצליחים לרצות את האחר ונושאים באחריות לאכזבה שלהם, או משום שאנחנו לא פועלים בהתאם לרצונות האישיים שלנו).

      זוג מאוהב (ShutterStock)
      זה בדרך כלל קורה עם האנשים שהכי קרובים אלינו. זוג מאוהב (צילום: ShutterStock)

      אם אתם מרגישים כך, הנה אסטרטגיה אחת שיכולה לעזור לכם עם זה: נסו לבחון ולאתגר את תוקף האמונה שלכם שאתם נושאים באחריות על אנשים אחרים - לצורך כך, חשבו קודם כל על אדם שאתם מרגישים אחראים לגביו, ואז השלימו את המשפט הבא: אני אחראי/ת ל______ של ______. (דוגמאות אפשריות יכולות להיות אושר, מצב רוח, חיים חברתיים, הצלחה בעבודה, ציונים בלימודים, יכולת התמודדות עם שינוי, הישארות במערכת יחסים וכו').

      עכשיו נסו לחשוב האם לתפוס את עצמכם כאחראים לתפקוד של אדם אחר זו הערכה ריאלית של החיים וכיצד הם מתנהלים (כולל היכולת שלכם לשלוט ולהשפיע על אחרים). התשובה האמיתית היא שזו לא הערכה ריאלית והיכולת לעשות את זה מאוד מוגבלת. האושר של אחרים, ההצלחה שלהם והיכולת שלהם לתפקד ולהתמודד תלויה במספר רב של גורמים - הילדות שלהם משפיעה, ההיסטוריה האישית שלהם משפיעה ואפילו הגנטיקה שלהם יכולה להשפיע. נכון, אתם יכולים לנסות לעזור, לתמוך ולעודד, אבל ברוב המוחלט של המקרים אתם לא אחראים לכך, ודאי שלא באופן בלעדי. מטרתו של התרגיל הזה היא לעזור לכם להחליף את האמונה "אני אחראי ל-X" ב"אני לא אחראי ל-X. אני אעזור אם אני יכול, אבל לא אחראי. לפעמים הם יהיו שמחים ולפעמים לא".

      לשנות את דפוס החשיבה הזה יכול להיות מאתגר, ודורש לעיתים מאמץ ממשי לעצור את עצמנו מלעשות דברים שאנחנו מאוד רוצים (גם אם באופן אוטומטי). לעיתים זה קשה במיוחד משום שבהרבה מקרים מדובר באנשים הקרובים לנו ביותר, שאנחנו רוצים בטובתם. אם אתם במצב כזה, נסו לחזור אל התרגיל ולהשלים את המשפט כל פעם עם מילה אחרת, ואפילו בנוגע לאדם אחר. כשתצליחו להשתחרר מתחושת האחריות על אחרים זה יהיה לא רק מקל ומשחרר עבורכם, זה גם כנראה יהפוך את מערכת היחסים שלכם עם אותו אדם לקלה וטובה יותר.