השבוע ראיתי ראיון עם הזמר ארז לב-ארי שענה על אחת השאלות בתשובה: "אתה תעשה הכל, תשטוף כלים, כביסה... הכל רק כדי לא לשבת לעבוד", ובמשפט אחד תמצת תופעה שמשפיעה על כ-20 אחוזים מהאוכלוסייה (ומספרים גבוהים הרבה יותר אם מדברים על סטודנטים) - דחיינות.
בפשטות, דחיינות היא עיכוב בהתחלה או בהשלמה של מטלה, יצירה מכוונת (גם אם בלתי מודעת) של פער בין הזמן שבו אתם מתכננים לבצע משהו לבין הזמן שבו אתם ממש עושים את זה. הפער הזה יכול להיות תוצאה של קושי להתחיל את המטלה, או להשלים אותה אחרי שכבר התחלתם. דחיינות היא תופעה שלרוב לא נתפסת כפוגעת באופן ממשי, אבל יכולים להיות לה מחירים כבדים - חישבו למשל על מי שדוחה שוב ושוב את תשלום החשבונות עד למצב של צבירת חובות או מי שדוחה בדיקות רפואיות חשובות ומזניח את הבריאות.
עוד במדעי ההתנהגות:
זו הסיבה שאתם לא צריכים לרדוף אחרי האושר
למה נדמה שהבעיות שלנו לא נגמרות לעולם?
למה כל כך קשה לסלוח ואיך עושים את זה נכון?
הגורמים לדחיינות הם רבים ומגוונים, אך באופן כללי ניתן לחלק אותם לשתי קבוצות עיקריות. הנה כמה מהבולטים שבהם:
גורמים הקשורים למאפייני המטלה
1. משך הזמן שלוקח להשלים את המטלה ומועד הסיום שלה - ככל שמועד השלמת המטלה הוא רחוק יותר והשלמתה מצריכה יותר זמן, כך יש סיכוי גבוה יותר שנדחה את ביצועה ונעדיף לעשות מספר דברים אחרים, שדורשים פחות זמן ואנרגיה, ויתנו לנו תחושת סיפוק גדולה יותר כי הצלחנו לסיים אותם.
2. מידת הקושי של המטלה - באופן צפוי, וטבעי למדי, ככל שהמטלה קשה יותר כך יגדל הסיכוי שנדחה אותה. הסיבה לכך היא שרמת קושי גבוהה יותר גורמת לנו לחשוב שהסיכוי שנצליח לעמוד במשימה קטן יותר, ולכן נעדיף לעשות דברים אחרים, קלים ונעימים יותר, שלא מעמידים את הכישורים שלנו במבחן שייתכן והם לא יעמדו בו.
3. רלבנטיות - מטלות שונות נבדלות ברמת הרלבנטיות שלהן עבור ערכים ומטרות שאנחנו מציבים לעצמנו. ככל שהמטלה קשורה ורלבנטית יותר למטרות האלה, כך הסיכוי שנדחה אותה קטן יותר. מנגד, אם המטלה לא קרובה למטרה אישית, הסיכוי שהיא תיפול לדחיינות גבוה יותר, ואנחנו עלולים למצוא את עצמנו עסוקים בדברים שרחוקים עוד יותר מהמטרות שלנו, כמו הברקת כלי הכסף שקיבלנו בירושה.
גורמים הקשורים למאפייני האדם
1. פרפקציוניזם - זה אולי נשמע לא מאוד אינטואיטיבי בהתחלה, אבל פרפקציוניזם הוא מאפיין מועד לדחיינות. הקשר הוא פשוט למדי - הפרפקציוניסט מציב לעצמו סטנדרטים גבוהים, מאוד, לביצוע מטלה. גבוהים כל כך כך שלמעשה הוא מעלה לעצמו את רמת הקושי של המטלה, וכפי שציינו קודם, רמת קושי גבוה יותר עלולה להוביל לדחיינות. עבור הפרפקציוניסט, מטלות תמיד הופכות לקשות יותר, וכדי לעמוד בסטנדרטים של עצמו הוא צריך להשקיע כמות עצומה של משאבים. גם אז, יש סיכוי שלא יצליח לעמוד בסטנדרטים של עצמו ולכן יעדיף לדחות את המטלה.
2. יכולת ארגון - ככל שיכולת הארגון נמוכה יותר הסיכוי לדחיינות גבוה יותר, זאת משום שיכולת ארגון טובה מאפשרת לנו לתעדף דברים בצורה נכונה, וכך להתחיל מהדברים החשובים. באותה נשימה, הנטייה שיש ללא מעט אנשים לארגן את סביבת העבודה שלהם עד לפרט האחרון במשך שעות לפני שהם מתחילים בביצוע, היא ביטוי מובהק של דחיינות.
3. דימוי עצמי - ככל שהדימוי העצמי נמוך יותר, כך גובר הסיכוי לדחיינות. מדובר במערכת אמונות שגורמת לנו לחשוב שאנחנו לא מספיק מוכשרים וטובים כדי לעמוד בביצוע המטלה, והתפיסה הזו תפגע לא רק בסיכוי שלנו להשלים את המטלה, אלא בכך שבכלל ננסה להתחיל.
אז מה עושים עם דחיינות?
אם זיהיתם את עצמכם כמי שסובלים מדחיינות, או שאתם קוראים את הכתבה הזאת "רק בשביל חבר", הנה כמה דברים שיכולים לעזור לכם להתמודד איתה:
הכינו לעצמכם רשימת מטלות - זה נשמע כמו הדבר הכי בסיסי, והוא אכן כזה, אבל רשימת המטלות שלכם צריכה להיות ריאלית ומתועדפת בצורה נכונה. בנוסף, לכל אחת מהמטלות שתכתבו בה תקציבו זמן, ואז תכפילו אותו. לא בגלל שאתם לא מוכשרים מספיק, אלא בגלל שלעיתים קרובות אנחנו סובלים מהטיה קוגניטיבית שגורמת לנו להערכת חסר של הזמן שיידרש לנו להשלמת מטלה מסוימת.
פרקו את המטלות שלכם לתת מטלות - אם ברשימת המטלות שלכם כתוב "לכתוב את הסמינריון שאני דוחה כבר חודשיים" מודגש במרקר צהוב, לא עשיתם הרבה, משום שזו מטלה גדולה מדי. נסו לפרק את זה למטלות קטנות יותר וקלות יותר להשגה. למשל, 1. לחפש מאמרים 2. לקרוא ולסכם 3. לכתוב פרק מבוא וכו'. כל אחד מהדברים האלה קל יותר מאשר "לכתוב סמינריון", וכמובן, גם לאלה הגדירו זמנים.
התמקדו בלהתחיל, לא בלסיים - לדמיין מטלה או פרויקט מושלמים יכול להיות גורם מעורר מוטיבציה עבור רבים, אבל אם אתם מתקשים להתחיל, זה יכול להיות מציף ואפילו מדכא, ועלול לגרום לכם לדחות את זה עוד יותר. לכן, במקום להתמקד בלסיים את המטלה, התמקדו בלהתחיל אותה - במה שאתם יכולים לעשות ממש עכשיו.
זכרו, מדובר בתופעה נפוצה מאוד ונורמטיבית - אתם לא לבד. אם ניסיתם להתגבר על הדחיינות אבל אתם מרגישים שהיא מסרבת להיחלש, שהיא חלק מדפוס כללי יותר ופוגעת בתפקוד ובאיכות החיים שלכם - פנו לטיפול, בלי לדחות את זה.