הפעם הראשונה שלכם: הצצה לרגעים הכי מרגשים בהורות

חג השבועות - חג הביכורים - הוא לא רק בגדים לבנים, מוצרי חלב והכנת טנא עם הילדים. החג הזה הוא גם הזדמנות להרהר בביכורים שלנו – אותם דברים שאנחנו חווים בפעם הראשונה כהורים, דברים שלא חשבנו שנעשה, שלו סיפרו לנו לפני שהיו לנו ילדים שנעשה אותם – לא היינו מאמינים. הנה כמה חוויות ראשונות מטלטלות במיוחד, לטוב ולרע.

עוד בהורה מלווה:
5 שאלות שעליכם ללמד את ילדיכם לשאול את עצמם כשהם בבעיה
אמא אש ואבא אדמה: איזה סגנון הורות הכי מתאים לכם
אבל אמא אמרה שכן: מה קורה כשההורים לא מסכימים

הילד הזה שלנו הופך אותנו להורים בפעם הראשונה. יחד עם היוולדו גם אנחנו נולדים כהורים. לכן, הילד הבכור הוא סוג של ניסוי עבורנו, אנו מתנסים עליו, מפתחים עליו את כישורי ההורות שלנו ולומדים תוך כדי עשייה, בתהליך של ניסוי וטעייה (וגם תהייה) מה נכון לעשות ועל מה כדאי לנו לוותר.

כהורים בפעם הראשונה בדרך כלל נהיה צמודים לספרי הדרכה או ליועצים שונים מפני שנרגיש אבודים ומבולבלים, או שנהיה צמודים לכללים חמורים ונוקשים מפני שיהיו לנו כל מיני אמונות ותפיסות על איך ילדים "צריכים להיות" ו-צריכים להתנהג", ונתעקש לגדל אותו כמו שאנו מרגישים שמצופה מאיתנו, או שנהיה חרדתיים למדי ונחשוש מדברים שונים שהוא עושה או שאנחנו עלולים לעשות, פן יגרם נזק לנשמתו הרכה. עם זאת, הקסם שיש בפעם הראשונה, חווית ההורות הראשונית הזו, היא משהו מיוחד ונדיר, שיקרה לנו פעם אחת - בילד הבכור שלנו.

השלב הקדם-מילולי הוא השלב המקדים לדיבור עצמו. במהלך שנת חייו הראשונה, התינוק לומד לשלוט בפעולות הפיזיות האוטומטיות שלו ולהפוך אותן לרצוניות. היכולת לשגר חיוך קורן לאנשים שמסביבו הופכת להיות מרפלקס בלבד לאמצעי תקשורת סלקטיבי ונשלט על ידי התינוק. הוא לומד ליצור קשר עין עם אנשים, להגיב לקריאת שמו, להתבונן בחפצים, להביע רגשות באמצעות הבעות פנים, תנועות קול ומלמולים, להצביע על חפץ שברצונו לקבל, ולהשמיע קולות שהם עדיין לא מילים.

סביב גיל שנה, התינוק לומד להגיד את המילה הראשונה שלו. מזל טוב, איזה אושר! לרוב היא תהיה המילה "אבא" מה שגורם לאבות אושר גדול. ההגייה של המילה "אבא" פשוט קלה יותר מאשר אמא, אבל אימהות רבות סבורות שהסיבה האמיתית היא שעבור התינוק אמא ממילא נמצאת שם תמיד ולכן לא צריך לקרוא לה, ושהתינוק הגאוני שלהן מבין שאבא זקוק להכרה בחשיבותו ולכן התינוק "מפרגן לו". כך או כך - האושר שנגרם מהמילים הראשונות שלו מדהים ומסחרר.

קשה לתאר במילים את האושר שנגרם לנו, ההורים, מהפעם הראשונה שבה הפעוט שלנו מוריד את מכנסיו, מטפס על השירותים (או מתיישב על הסיר), ועושה את צרכיו. לו מישהו היה מספר לנו, לפני שנהיינו הורים שככה נגיב וככה נתרשם מקקי בשירותים, היינו לועגים לו בבוז. אולם אין הרבה רגעים מאושרים כל כך בהורות שלנו כמו הפעם הראשונה.

תהליך הגמילה הוא אחד מהתהליכים החינוכיים, שהכי מלחיצים הורים. עצם המחשבה לגמול את הילד גורמת להורים רבים לסחרחורת קלה. אימהות רבות אמרו לי לאורך השנים שגמילה הייתה עבורם התהליך הכי קשה שעברו עם הילדים הצעירים שלהם. מסביב שומעים סיפורים רבים על תהליכי גמילה שנתקעו, שהשתבשו, שילדים התקשו מאוד לעשות פיפי בשירותים ופספסו כל הזמן, או שסירבו לעשות קקי בשירותים והורים לא ידעו מה לעשות עם זה.

מה עושים כשהגמילה נתקעת?

אבל בסוף, כשמתגברים על כל הקשיים (וזה תמיד קורה), תחושת הסיפוק של ההורים, וגם של הילד, היא עצומה. כשהפעוט שלנו עולה על השירותים ו"מצליח" אנו, ההורים, מקבלים אישור לכך שמעבר לעובדה שאנו מגדלים ילד גאון ומוצלח באופן מיוחד, אנחנו עצמנו כנראה עושים משהו טוב במיוחד ולכן, הצלחתו של הילד נחווית בעיננו כהצלחה שלנו, כהורים.

לפני שהיינו הורים, למושג "הפעם הראשונה" היו קונוטציות מלהיבות, מסקרנות, מאתגרות, מסתכנות. ידענו אז, שגם אם נטעה או ניכשל, או שזה לא יהיה כמו שחשבנו, לא נורא, לא קרה כלום, תמיד תהיה לנו פעם שנייה לנסות שוב ולהצליח. כשאנו מכניסים את הילד שלנו בפעם הראשונה למסגרת כלשהי, פתאום אנחנו מבינים - יש פה מקום לאפס טעויות ואסור לנו לא להצליח פה, אסור שהפעם הראשונה הזו תהיה לא טובה מפני שמדובר בהתנסות של מישהו אחר בעולם הזה - מישהו חסר אונים, ששם באחרים את מבטחו, ושהוא כל עולמנו.

לכן, הפעם הראשונה הזו היא אחת ההתנסויות הכי קשות שלנו כהורים - הפעם הראשונה שאנו מפקידים את האוצר שלנו בידיים אחרות, זרות. ההבנה שעלינו לוותר על שליטה מלאה על מה שקורה לילד. שלא נדע עד הסוף אם הוא אכל, אם נרדם, אם היה לו קר מדי או חם מדי, אם הוא בכה ומישהו ניגש לנגב לו את הדמעות, אם הכאיבו לו, אם הוא נעלב או קיבל מכה, מתי צחק ולמי הלך כדי לקבל חיבוק. ההבנה הזו שיש אנשים זרים אחרים שמעורבים בחיי הילד שלי, ושאיתם הוא נמצא יותר שעות ממה שהוא נמצא בבית, והצורך לשחרר את השליטה ולסמוך על האנשים הזרים האלו - הם קשים מנשוא, בטח בפעם הראשונה.

לכן, בפעם הראשונה שהילד הולך למסגרת הורים מספרים שהם לא ישנו כל הלילה, שבימים הראשונים הם לא ממש תפקדו והתחושה הייתה שקשה לנשום פיזית. אמהות מספרות שהן בכו לעיתים קרובות ושסף הרגישות שלהן באופן כללי היה נמוך באופן קיצוני מבדרך כלל, ושהן חשבו ודיברו בעיקר על הילד. ההורים מרבים לסמס לצוות בימים אלו או להתקשר ומאוד חרדים אם הם לא מקבלים תשובה מהירה, והתגובות הרגשיות והפיזיות האלו מזכירות תגובות במצבים של טראומה.

זה יכול לקרות במסגרת החינוכית, בגן השעשועים, בחוג או בבריכה. לילד שלנו יש קושי חברתי כלשהו. או שהוא מסרב להתחלק עם הילדים האחרים בכל דבר שנופל לידיו, או שמישהו הרביץ לו או קילל אותו, או אמר לו שילך מפה ושהוא לא רוצה לשחק איתו בכלל ולעולם. הפעם הראשונה שאנו מבחינים בכך שלילד שלנו יש קושי חברתי דומה בעוצמתו לתחושה שסוס עצר לידנו ושיגר בעיטה היישר אל הבטן הרכה שלנו. אנו נפגעים גם, עד שורשי הווייתנו, מהחוויה לה היינו עדים או שמענו עליה בדיוק עכשיו.

הסיבות שזה כל כך קשה הן מגוונות. בחברה הישראלית המקובלות החברתית של ילדים נתפשת על ידי הורים כערך מרכזי ביותר. אנו ההורים מבינים גם שעבור הילדים, חברים הם צורך בסיסי והכרחי וילד ללא חברים סובל ונגרמת לו פגיעה קשה בדימוי העצמי ופגיעה בתחומים שונים, כמו למשל אי פניות ללימודים, רגרסיות שונות וכדומה. אנו גם חוששים שדחייה חברתית של הילד עכשיו תגרום לו לנזקים בטווח הארוך עם השלכות רגשיות, שישפיעו על היחסים הבין אישיים שלו בבגרות. כמו כן יש לנו נטייה להשוות את ילדנו לילדים אחרים וקשה מאוד לראות קושי שלו, כשכל הילדים האחרים מסתדרים מעולה.

ונזכור גם, שבמקרים רבים אנו תופסים את ילדינו כשלוחה שלנו עצמנו, ואם הילד שלנו נתקל בקושי חברתי, התחושה היא שאנחנו לא הצלחנו בתפקיד שלנו כהורים, שלא נדבר על הזיכרונות שחוויה כזו מעירה בנו, מילדותנו שלנו. תהיה הסיבה אשר תהיה - אי אפשר להיות מוכן לתחושות האלו, וזה כואב בכל פעם מחדש, וגם בילדים הבאים שלנו זה יכאב, אבל הפעם הראשונה היא המכאיבה ביותר.

הנה זה הגיע גם אליכם - זומנתם לשיחה אישית עם הגננת על הילד. לא משנה אם זה רק אתם, או שכל ההורים מוזמנים, בשעות נפרדות, וגם לא משנה אם מדובר בגן פרטי או בגן עירוני - הפעם הראשונה שבה אתם מקבלים הזמנה כזו משלבת בחובה התרגשות רבה לצד דאגה וחששות.

המטרה של פגישה כזו היא לקיים סקירה לגבי תפקודו של הילד בגן, ולהיערך להמשך השנה תוך הצבת יעדים משותפים לקידום הילד בגן ובבית. אולם כשאתם מגיעים לפגישה כזו בפעם הראשונה, אתם מוצפים במגוון רגשות ולא תמיד בטוחים מה נאמר בה בסופה. נכון, אתם מכירים את הילד שלכם, אתם יודעים מיהו ומהו, מה הוא אוהב ומה פחות, במה הוא חזק ובמה פחות, אולם לקבל משוב כזה מאישה זרה, שנמצאת עם הילד יותר שעות בשבוע מאיתנו, שרואה את הילד בסיטואציות שאנו ההורים לא תמיד מצליחים לראות, ולשמוע מאותה אישה, איך הוא רואה וחווה את הילד שלנו, מה היא מסמנת כחוזקות ומה היא מאתרת כחולשות, זו סיטואציה מלחיצה ומעוררת חשש.

אתה מגיע, מתיישב על הכיסא הקטן של הילדים, מביט סביבך על המקום בו הילד שלך מבלה שעות רבות ולרגע, רק לרגע, חולף מול פניך הילד שבך.

כשמגיע הרגע הזה: יום הולדת לילד שלך, או חג שחוגגים יחד, או מסיבת סיום, או כניסה לחוג חדש - אירועים שבהם ההורים נוכחים יחד עם ילדיהם, אתם מגלים, בפעם הראשונה, שהילד שלכם מתנהג אחרת לגמרי בנוכחותכם, מאשר כשאתם אינכם. בעוד שאתם מרבים לקבל תמונות במהלך השנה מפעילויות שונות בהם הילד מונצח שר, רוקד, מסתובב, הולך, חוזר, ועליז באופן כללי, לפתע אתם מגלים שבנוכחותכם הוא הופך למבויש, מסוגר, מופנם, נדבק אליכם, מסרב להשתתף, ובאופן כללי מתנחל על הברכיים שלכם ומסרב להתפנות משם.

התנהגות ילדים משתנה ליד הוריהם מכמה סיבות. האחת היא העובדה שמדובר פה במשהו שאינו בשגרה עבור הילד, ההורה פה איתו, והילד מגיב להפרת השגרה בהיצמדות להורה ואי שחרורו, גם על חשבון הפעילות המהנה. ילדים גם נצמדים להורים כי הם מרגישים, בתקשורת הלא מילולית שמועברת אליהם, שההורים עצמם זקוקים להצמדות הזו, לדוגמה אמא מופנמת, שלא מוצאת את עצמה באירוע כזה, והילד, שרוצה לרצות את ההורה, בוחר, בלא מודע, להישאר ליד ההורה ו"לשמור עליו". בנוסף, ישנם ילדים עם חרדת נטישה גבוהה, שכשההורה נוכח רוצים להיות לידו, על מנת להרגיש בטוח ומוגן.

ההבנה, בפעם הראשונה, שהנוכחות שלנו, ההורים, עבור הילדים, מייצרת תגובה שהיא שונה ממה שחשבנו שתהיה ולמעשה גורמת לילד להפסיד פעילות מהנה, מנקודת המבט שלנו, היא הבנה כואבת, מתסכלת ומתכתבת ישר עם החששות לגבי מצבו החברתי.