פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לא לבעלי לב חלש: אלו היצורים הכי דוחים שחיים לכם על הפנים

      הם לא מזיקים, אבל נקשרו במקרים נדירים להתפתחות מחלות עור. הם מלווים את כולנו כבר אלפי שנים, אבל השוני ביניהם מלמד המון על ההיסטוריה של האנושות. הכירו את קרוביהם של העכבישים שממש עכשיו מתהלכים לכם על הפנים

      אילוסטרציה של דמודקס (ShutterStock)
      הם אולי מגעילים, אבל ככל הנראה לא מזיקים (אילוסטרציה: Shutterstock)

      אנחנו לא יכולים לראות אותם, אבל ככל הנראה בכל רגע נתון מתהלכים לנו על הפנים טפילים מזעריים ומגעילים במיוחד. הפנים שלנו משמשות להם בית – בו הם אוכלים, מזדווגים ולבסוף מתים בפיצוץ גדול. הם אמנם לא מזיקים ברוב המקרים, אבל קשה שלא לחוש צמרמורת קלה ממבט בהדמייה המיקרוסקופית שלהם.

      עוד בנושא:
      חשבתם שמדוזות זה דוחה? הכירו את כיני הים
      הפסיכולוגיה של הגועל: למה ג'וקים מוציאים אותנו מדעתנו?
      האם חלב ג'וקים הוא מזון העל הבא?

      לייצור המזערי הזה יש שם – דמודקס. שמו מגיע מהשפה היוונית ומשמעותו – תולעת שמנה. זהו פרוק רגליים שיש לו קרבה משפחתית לעכבישים ולקרציות. יש לו שמונה רגליים קצרות וגוף מוארך. הדמודקס מתחלק לשני סוגים – דמודקס פוליקולורום (Folliculorum Demodex) שמתגורר בקרבת הנקבוביות וזקיקי השיער, ודמודקס ברוויס (Demodex brevis) שדווקא אוהב לשהות עמוק יותר בתוך בלוטות החלב השמנוניות שבפנים. עם כמה שהם אוהבים את אזור הפנים, העשיר בבלוטות חלב, היצורים האלו גם אוהבים לשהות במקומות אחרים, בהם איברי המין והחזה.

      צפו: כך נראים חיי הדמודקס על עור הפנים שלנו

      כמה הם נפוצים? בשנת 2014 בחנה את הנושא החוקרת מייגן תומאס מאוניברסיטת צפון קרוליינה ומצאה אותם על פניהם של כל הנבדקים שבחנה. היא וצוותה לא הצליחו להבין כמה מהם שוכנים על הפנים שלנו בממוצע אך מעריכים כי הם נמצאים עליהן במאות ואף באלפים.

      הם מעריכים שכמותם משתנה מאדם לאדם ועדיין לא הצליחו להבין למה הם בדיוק בחרו באזור זה – שכן עדיין לא ברור ממה הם ניזונים. חלק מאמינים כי הם ניזונים מחיידקים, בעוד אחרים משערים שדווקא העור המת שלנו קורץ להם במיוחד. תיאוריה אחרת בכלל גורסת שהם ניזונים משמן מבלוטות החלב.

      לא מסכנים את הבריאות – למעט במקרים נדירים

      הדמודקס אמנם נראה דוחה, והתיאור שלו יכול לאתגר במיוחד קוראים רגישים, אך המומחים מעריכים כי הוא לא מסב נזק לבריאות. לטענת החוקרת תומאס, אם הייתה לו השפעה שלילית על הבריאות, ככל הנראה היינו רואים אותה בקרב אנשים רבים עד עכשיו. עם זאת, חוקרים מסוימים קשרו את הנוכחות שלו למחלת עור בשם רוזציאה (Rosacea) המתאפיינת באודם באזור הפנים שעשוי להזכיר אקנה.

      אילוסטרציה של רוזציאה (ShutterStock)
      נוכחות מוגברת של דמודקס בקרב הסובלים מהמחלה (אילוסטרציה: Shutterstock)

      מחקר אחד בנושא מצא כי על פניהם של אנשים שסובלים מרוזציאה חיו הדמודקסים בשיעור גבוה יותר – בין 10 ל-20 על כל סנטימטר רבוע אל מול 1 עד 2 על כל סנטימטר רבוע אצל אנשים בריאים. החוקרים לא הצליחו להבין בדיוק איך משפיע הדמודקס על המחלה, אך אחת ההשערות בנושא מעניינת ודוחה במיוחד.

      לדמודקס אין פי טבעת, אבל בכל זאת נאגרת בגופו פסולת שאמורה להתרוקן בדרך כלשהי. לכן, בסוף חייו הוא מתפוצץ והפסולת עפה לכל עבר. קווין קוואנה, מאוניברסיטת מיינות' שבאירלנד, שהוביל את המחקר בנושא, ציין בכתב המחקר כי "הפסולת הזאת מכילה הרבה חיידקים ורעלים, מה שעלול לגרום לגירויים ולדלקות על הפנים". עם זאת, זו נחשבת בשלב זה תיאוריה בלבד, שטרם הוכחה.

      חשוב לזכור כי על אף התיאוריות שקושרות אותו למחלת העור הזו, הדמודקס דווקא נותן לנו גם דברים טובים בקשר הבלתי נמנע בנינו. על פי ההערכות, מסייע הדמודקס לנקות תאי עור מתים מהפנים ולאכול חיידקים שעשויים להזיק לנו.

      מלמדים המון על השורשים שלנו

      ניתוח של הדמודקסים שעל פנינו יכול להעיד רבות על מקום מוצאינו, ועל הקשר של האדם עם חיות אחרות לאורך ההיסטוריה. חוקרים מעריכים כי אנחנו חולקים את גורלנו עם הזוחלים האלו כבר יותר מ-20 אלף שנים, וכי יכול להיות שהם הגיעו אלינו דווקא כתוצאה מהאהבה המיוחדת שלנו לחברינו הטובים ביותר – הכלבים, ולאבות הקדמונים שלהם – הזאבים.

      כלב ואדם יוצרים לב (ShutterStock)
      מאז ומתמיד היו קרובים אלינו – ואפילו חולקים איתנו את אותם טפילים (אילוסטרציה: Shutterstock)

      על פי החוקרים, הדמודקסים שחיים על הפנים שלנו דומים מאוד לאלו שחיים על פניהם של הכלבים, מה שמעיד על כך שגם לפני אלפי שנים בחרנו בהם כחיות המחמד שלנו. בנוסף, כאשר החוקרת תומאס בחנה את המטען הגנטי של הטפיל, שנלקח מאוכלוסיות שונות מרחבי העולם, היא גילתה כי הדמודקס שחי על פניהם של אנשים מסין שונה בתכלית מזה שחי על אנשים מצפון אמריקה.

      היא טוענת כי למידת המטען הגנטי של הדמודקס עשויה לספר לנו המון על האופן שבו נדדו אבותינו ברחבי כדור הארץ ולהצביע על קשרים בין אוכלוסיות שונות שלא היינו מודעים אליהן עד כה. "ייתכן ונוכל בצורה הזאת לפתור תעלומות שלא הייתה לנו דרך לתת להן מענה בעבר", היא אומרת בראיון ל-BBC ומסבירה שהיא מעוניינת במיוחד לחקור את שורשי ההתיישבות במרכז אמריקה ובדרומה, שנכון לעכשיו טרם הובנו לחלוטין.

      אולם, מעבר לחקר ההיסטוריה של האנושות שמתאפשר באמצעותם, הטפילים האלו מלמדים אותנו שיעור חשוב גם על גופנו כיום. הם מזכירים לנו שכל מי שחושב שהוא בודד, בעצם נושא על גופו יצורים חיים מזעריים מסוגים שונים – המהווים כ-90 אחוזים מתאי הגוף שלנו. המחשבה הזאת מראה לנו כי גופנו הוא בעצם קהילה שלמה – שמחזיקה המון יצורים אחרים בחיים. זה אומר שאתם לא סתם אנשים פרטיים – אלא מערכת אקולוגית גדולה שמתפתחת ומשתנה בכל רגע נתון.