הקיץ כבר כאן, וכמו בכל שנה, חוץ מהחום והלחות הוא הביא איתו גם את האורחים הכי לא רצויים בשכונה ג'וקים. אותם יצורים קטנים, מעופפים וחומים עם מחושים ארוכים מדי ויותר מדי רגליים. הם לא ארסיים, הם לא עוקצים, אין להם שיניים גדולות והם כנראה מפחדים מאיתנו הרבה יותר משאנחנו מהם. אז למה בכל זאת ג'וקים מגעילים אותנו כל כך ויכולים להפחיד אותנו עד כדי צרחות מחרישות אוזניים?
השאלה הזו קשורה לאחת השאלות הנצחיות בפסיכולוגיה תורשה מול סביבה. האמת כנראה נמצאת, כמו ברוב המקרים, בשילוב של השניים.
תחושת הגועל שומרת עלינו?
מנקודת מבט אבולוציונית, תחושת גועל שימשה להגנה, קשורה באופן הדוק לפחד, והתפתחה כתגובה הימנעותית לדברים שיכולים להזיק לנו. אם זה המקרה, הפחד שלנו מג'וקים נובע מכך שהם עשויים להיות נושאי מחלות ולהדביק אותנו בכל מיני רעות. יכול להיות שמדובר במנגנון פחד מובנה שמגן עלינו מפני יצורים ששונים מאיתנו באופן מהותי ולכן נתפסים כמסוכנים. העניין הוא שהזיכרון שלנו מוגבל ואנחנו לא יכולים לשמור בו תמונה של כל יצור שיכול לסכן אותנו, אז הוא מוצא לזה פתרון פשוט - שמירת מאפיינים דומים ליצורים כאלו, למשל מספר לא הגיוני של רגליים.
מנקודת מבט אבולוציונית אם כך, גועל ופחד מג'וקים הם ביולוגיים ומוטבעים בנו בגלל האפשרות שהם יכולים להזיק לנו, אם בהיותם ארסיים (למרות שהם לא) ואם בהיותם מפיצי מחלות. במקרה של ג'וקים, האמיגדלה (אזור רגשי במוח שאחראי על פחד) נשארה לעבוד שעות נוספות.
מפחדים מג'וקים? תאשימו את ההורים
אבל רוב הראיות המחקריות מצביעות על כך שדווקא נקודת המבט הסביבתית היא הנכונה יותר, ושם התמונה לגמרי שונה.
מחקר שהשווה את רמות הפחד בין שני המינים מצא תאמינו או לא - ששיעורי הפחד מג'וקים בקרב גברים ונשים דומים למדי. אבל הממצא שאולי מעניין יותר הוא הגיאורגפיה של הפחד ולא המגדר שלה נמצא שהאומה שמפחדת מג'וקים יותר מכולן היא יפן וזו שמפחדת מהם הכי מעט היא הודו, וזה לא בגלל נשורת גרעינית שהפכה את הג'וקים ביפן לגדולים יותר. מדובר בהבדלים ברמות חשיפה רמות ההיגיינה ביפן ובהודו שונות כמו מים ושמן כך שבהודו חשיפה לג'וקים היא דבר של מה בכך. ככל שאנחנו נחשפים אליהם יותר, אנחנו מפחדים פחות. עדות חיה לנקודה הזו היא מיליוני בני האדם שאוכלים ג'וקים כעניין שבשגרה במזרח הרחוק.
בנוסף, קיימות גם ראיות מחקריות לכך שמדובר במנגנון התניה - הגועל והפחד שלנו מג'וקים הם תוצאה של למידה וחיקוי של ההורים שלנו או של סביבה הקרובה לנו. במחקרים נמצא שקיים קשר בין תגובות גועל ופחד מג'וקים אצל ילדים לבין תגובות פחד וגועל של הוריהם אנחנו פשוט לומדים, דרך חיקוי, לפחד מהיצורים הקטנים (כאן וכאן). לא מאמינים? במחקר הזה נמצא שלילדים לא היתה כל בעיה לשתות מיץ מכוס שממנה הוצא ג'וק מת, אבל מבוגרים לא הסכימו לשתות ממנה. פשוט כי הילדים עוד לא למדו את את תגובת הגועל.
אז הסיבה לכך שג'וקים מוציאים רבים כל כך מאיתנו מדעתנו היא ברובה סביבתית ונלמדת, אך סביר להניח שיש לה גם יסודות אבולוציונים עתיקים. בכל מקרה, הרבה הגיון אין בזה.
אור יניר הוא פסיכותרפיסט ודוקטורנט לפסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית