שירי אנקונה-טוביאס לא הייתה מהנשים שחלמו מאז ומתמיד על אמהות. היא התחתנה בגיל 26, צעירה ובריאה, והיא ובן זוגה החלו לנסות להרות בדרך הטבע. רק חמש שנים ו-13 טיפולי הפריה לאחר מכן - היא הפכה לאם. את שנות הקושי היא תרגמה לסיוע לנשים שנמצאות בתהליך המאתגר הזה, ויש לה לא מעט טיפים על איך לעבור את התקופה הזאת. "אני לא יודעת ללמד איך להיכנס להריון", היא אומרת, "אלא רק איך לקחת אחריות על מה שבשליטתנו".
עוד בוואלה! בריאות:
למה לא מצליח לנו? מילון מקוצר לבעיות פוריות
גם לרפואה הסינית יש מה לומר על טיפולי פוריות
אמא אדמה: תזונה טבעית לשיפור הפוריות
שירי (35) ובעלה נדב, תושבי הרצליה, נמצאים בקטגורית ה"בלתי מוסברים" 20 האחוזים שלא מצליחים להרות בלי כל הסבר רפואי. בבדיקות שנערכו לבני הזוג לאחר שההריון בושש לבוא היו תקינות ולא נמצא הסבר רפואי לחוסר ההצלחה. "זה מתסכל בפני עצמו. כולם אומרים במצב הזה 'תתעודדו, הכל בסדר אצלכם'. אבל אם הכל תקין אז למה אין הריון?"
בני הזוג החלו בטיפולי פוריות. "האישה לוקחת הורמונים וסמוך למועד הביוץ מגיע הגבר למעבדה והזרע עובר השבחה. הרופא מזריק את הזרע לתוך הרחם ואז ההפריה מתבצעת באופן טבעי בגוף. לא מדובר בהליך כירורגי והוא לא מלווה בכאב", מסבירה שירי, שהפכה לסוג של מומחית בתחום.
אחרי שמונה הפריות שלא צלחו, עברו ל-IVF הפריית מבחנה. "פה התהליך יותר מורכב", מסבירה שירי, "וכולל הזרקת הורמונים. חשוב להגיד שיש היום הורמונים שקל לקחת אותם. המזרקים מגיעים מוכנים, רק להוציא מהמקרר ולהזריק. יש קידמה בתחום הזה. אחרי ההורמונים והמעקב, קרוב למועד הביוץ האישה מקבלת זריקה שתפקדה לגרום לביוץ, ואז מתבצעת שאיבת ביציות בהרדמה מלאה בבית חולים. במעבדה עושים את החיבור בין הזרע לביצית. מדובר תהליך פולשני, שעלול לכאוב. התהליך עצמו של יצירת העובר מתבצע במעבדה".
כל האנרגיות שלי התבזבזו על הסתרה
הזמן חלף ובני הזוג רשמו אכזבה אחר אכזבה. "כולם נכנסו להריון לפנינו. כו-לם. חברות, בנות משפחה. התחתנו ראשונים והרינו אחרונים". בתחילת הדרך, בני הזוג הסתירו מהסביבה את המצב. "לא הבנתי איך אני אומרת לסביבה שאנחנו עוברים טיפולים כדי להיות הורים. הרגשתי אשמה ובושה, עד שהבנתי שכל האנרגיות שלי מתבזבזת על הסתרה. החלטנו שלא רק שאנחנו לא מסתירים - אנו מספרים לכל הסביבה כדי שיבינו עם מה אנחנו מתמודדים. ככל ששיתפתי הבנתי כמה יש סביבנו שנמצאים באותו מצב. זה היה השינוי הראשון שעברתי. ההבנה שאני לא לבד".
לצד ההתקדמות, שירי זוכרת גם את רגעי הייאוש. "היה טיפול אחד לפני חמש שנים. באותה פעם ממש האמנתי שאני בהריון. כשהגיעה התשובה השלילית הרגשתי שדי, אני לא יכולה יותר. הסתכלתי על נדב ואמרתי לו 'אנחנו חייבים להכניס משהו הביתה'. למחרת אימצנו את מיקה, הכלבה שלנו. התחלנו לדאוג לה, פיתחנו אחריות. אבל החלום לילד לא עזב אותנו. היה לנו ברור שבסוף נהיה הורים".
העליות והמורדות לא פסקו אותה תקופה. "במהלך הטיפולים חשתי את הסודות והבושה והרגשתי שאני חייבת לטפל בעצמי. הרגשתי שהכל נגד. למדתי אימון אישי והעבודה העצמית עלי גרמה לי להרגיש שאני רוצה לטפל בנשים. חברתי לשותפה והעברנו יחד סדנאות לנשים בתהליך טיפולים. זאת הייתה קבוצת תמיכה לנשים, 'עוברות את זה אחרת', מתוך אמונה שלי שאפשר לעבור את הטיפולים אחרת. להמשיך לבלות עם משפחה, ליהנות מחגים, להתפתח בעבודה ולעבור את זה לא ממקום קורבני. כי אלה הדברים שבשליטתנו. הזרע והביצית זה גדול עלינו".
"לא כולם עומדים בזה נפשית"
מי שקצת יותר שולט בזרע ובביצית (אם כי גם לא לחלוטין) הוא פרופסור דוד לברן, מנהל היחידה להפריה חוץ-גופית בבית החולים וולפסון. לדבריו, קשה לדבר על סטטיסטיקות בתחום הזה. "אנחנו מטפלים במגוון בעיות, לכן כמות הטיפולים הנדרשת תלויה במצב של בני הזוג. גם לגיל האישה יש השפעה. כדי לסבר את האוזן, בהנחה שאין שום בעיה רפואית, 35-40 אחוזי הצלחה לניסיון טיפולי אחד. בגיל 40 הסיכוי יורד ל-18 אחוז. גיל 42 - 8-10 אחוז. לפעמים אחרי כמה טיפולים מוצאים את הסיבה לקושי ומתקנים. לכן קשה לדבר במושגים אבסולוטיים, אלא יש לבצע הערכה אישית לבני הזוג".
פרופסור לברן מציין ש"ישראל היא גן-עדן בתחום התמיכה הכלכלית של המדינה בטיפולי פוריות. אין לזה אח ורע בעולם. התמיכה מוגבלת רק במקרים שהסיכוי להרות קטן ביותר. לא מפסיקים לזוג את הטיפולים - כל עוד יש סיכוי להיכנס להריון. בין אם את רווקה, נשואה או גרושה המדינה מממנת את מלוא הטיפולים עד לשני ילדים. באמצעות הביטוח המשלים יש זכאות לטיפולים עד לשבעה ילדים. זהו דבר שראוי לציון והוקרה".
פרופסור לברן רואה יום יום נשים שנאבקות להרות, ולמרות שבא מתחום מדעי לחלוטין, הוא מכיר היטב את הקושי הנפשי שהן חוות. "לא כולם יכולים להמשיך ולהמשיך בטיפולים. מבחינה פיזית אין בעיה, אבל לא כולם עומדים בזה נפשית. אני ממליץ לכל המטופלות להמשיך בשגרת החיים, גם על חשבון ויתורים בתחום הטיפולים. לא לכופף את החיים לטיפולים אלא לכופף את הטיפולים לחיים. חשוב לקיים קשר משפחתי טוב כי המטרה של התהליך היא להביא ילד - לא להרוס את המשפחה".
אחרי המסע להריון, החל המסע החדש להיות אמא
הרגע המיוחל כל-כך הגיע עבור שירי ובן זוגה לפני 4.5 שנים, אחרי טיפול ההפריה ה-13 במספר. "עשינו לנו נוהל, שביום של בדיקת הריון אנחנו לוקחים חופש ומקבלים יחד את התוצאות. נדב רק הציץ במחשב ולפתע קפא ואמר 'אה.. רשום פה משהו'. אמרתי לו 'אוקי, זה לא מצחיק'. עם כל כמה שהאמנתי לכל אורך הדרך שבסוף זה יצליח - פתאום היה לי קשה להאמין. קמתי למסך וראיתי. תמיד חשבתי שאבכה ברגע הזה, אבל לא היו דמעות. במקום לבכות שמנו מוזיקה ורקדנו. זה רגע שלא אשכח בחיים". בני הזוג ויתרו על האמונות הטפלות ויצאו לחגוג.
"כל בדיקה בהריון חגגנו. שיתפנו את כולם. היום אנחנו לא מתנהגים אליו אחרת, לא מפנקים במיוחד. זוכרים ומעריכים את הקושי בלהביא אותו לעולם, אבל גם כועסים כשצריך". הילד, עומר, היום בן שלוש וחצי. כשעומר היה בן שנה וחצי, נולד עמית, בת שנה וחצי. "ההריון השני החל בפנטזיה להריון טבעי", היא נזכרת. "ניסינו במשך כמה חודשים כשעומר הגיע לגיל חצי שנה. ראיתי שזה לא הולך ואמרתי שאני רוצה לחזור לטיפולים. לשמחתי כי רבה מאד נכנסתי להריון ב-IVF השני. לא חשבתי שזה יקרה כל כך מהר. כנראה שאין חוקים".
אחרי המסע להריון, החל המסע החדש להיות אמא. כיום היא עובדת כיועצת להורים מטעם מכון אדלר. "כבר היו אצלי שני זוגות, שהנשים היו אצלי בעבר בקבוצות התמיכה לטיפולי פוריות. זאת סגירת מעגל קסומה".
אז איך עוברים את זה?
שירי שמחה לספק טיפים לנשים ולזוגות שעוברים טיפולי פוריות:
1. להקל על התהליך כמה שניתן לדוגמה, מומלץ לעשות בדיקות דם בקופת החולים ולקבל את התשובות דרך המחשב, ולחסוך את מעמד קבלת הבשורה בטלפון.
2. מומלץ לשתף את הבעל אם יש כזה. ההתמודדות היא בעיקר של האישה. לא פרצנו את המחסום הזה עדיין.
3. לנשים רווקות שעוברות את התהליך אני ממליצה לשתף את האמא, חברה או חבר. ההתמודדות היא לא פשוטה. אני ממליצה לא לעבור אותה לבד.
4. גוף ונפש - המון מחקרים שמדברים על הקשר בין השניים. אני מאמינה בעיקר בחשיבות שבלהרגיש טוב, אבל יש נשים שחושבות שלילי ומצליחות. יש הכל מהכל. אנחנו בצד הזה של הסטטיסטיקה וזהו.
5. להתייאש קצת לפעמים - אני ממליצה לקחת מדי פעם הפסקות מהטיפולים, אם הגיל מאפשר. לבכות, להיות עצובות, להרשות לעצמנו להיות בדאון. לאחר מכן, לקום ולמצוא שוב את הכוחות להמשיך.
6. לוותר יש נשים שאני מרגישה שמגיעות אלי בעצם כדי לקבל חיזוק לעבור הלאה. אבל זה התפקיד של הרופאים. התפקיד שלי הוא לעזור להן לקבל החלטה שהן שלמות אתה. אי אפשר להגיד למישהי להפסיק. אי אפשר להבין מה עובר על אישה במצב כזה, אלא אם עברת טיפולי פוריות.
7. לחפש דרכים אחרות להיות אמא יש בארץ המון דרכים להיכנס להריון. תרומת זרע, תרומת ביצית, פונדקאות. אילו הרופאים היו אומרים לי שאין סיכוי, הייתי שוקלת לאמץ. ראיתי כמעט הכל. זוגות שאימצו, עברו תרומת ביצית, תרומת זרע, חד מיניים שעשו פונדקאות. אני פחות מתעכבת על איך הפכו להורים. סופו של דבר, מי שרוצה להיות הורה יהיה.
עוד בוואלה! בריאות:
סיפורו של הלוחם שחזר לחיים
לנצח את סרטן השד כבר בגיל 32