פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      סיפורו של הלוחם שהחלים נגד כל הסיכויים

      11 שנים אחרי שהרופאים הודיעו שיש רק סיכוי קלוש שיחיה, סרן תמיר כליפה לבש שוב את המדים וחזר לצבא. "בסוף ההחלמה תלויה בך. זה בדברים הקטנים". נגד כל הסיכויים: כתבה שנייה

      תמיר כליפה (נמרוד סונדרס)
      כליפה. "צריך לגייס כל יום מחדש את הכוחות" (צילום: נמרוד סונדרס)

      אחרי שסרן תמיר כליפה נפצע באורח אנוש במהלך מבצע חומת מגן ושכב בבית החולים מורדם ומונשם, אמרו הרופאים לבני המשפחה כי סיכוי קלוש מאד שיחיה. כשעבר זמן ומצבו השתפר, אמרו שיחיה, אבל עם יכולות שכליות מוגבלות. אחרי שהתעורר ותקשר היטב, אמרו כי לא יוכל ללכת ויהיה כל חייו מרותק לכיסא גלגלים. ביום השנה ה-11 לפציעתו, קם תמיר על רגליו ובטקס מרגש של חשיפת דרגות חזר לצבא. "בסוף ההחלמה תלויה בך", הוא משתף. "זה החלטות בדברים הקטנים. אני קם בבוקר או לא. מצאתי איך לגייס את הכוחות לכך". גם במחלקת השיקום בתל השומר, שם טופל תמיר ומטופלים עדיין פצועים ממלחמת השחרור, מתייחסים לשיקום הנפשי לא פחות ברצינות מלזה הפיזי.

      נגד כל הסיכויים: להילחם בסרטן השד בגיל 32

      מחלות, תאונות, פציעות – כל אלה לא תלויים בנו ואינם בשליטתנו. מה שכן נמצא בידנו הוא הדרך בה נתמודד עם רגע אחד שמשנה את כל חיינו. סדרת כתבות בוואלה! בריאות תפגיש את הקוראים בכל פעם עם סיפורו של אדם אחר שהתמודד עם מצב רפואי קריטי ובמקרים מסוימים אף היה על סף מוות. הכתבות לא באות לתת פתרונות או להחליף את הטיפול הרפואי, אלא לספק הצצה לחוויה אישית של אדם שנמצא במצב קיצוני, לא מוכר, ופעמים רבות גם מפחיד - ולדרכי ההתמודדות שלו עם המצב החדש. כיצד, אם בכלל אפשר, לא לאבד תקווה, במקרים בהם ההחלמה נראית נגד כל הסיכויים?

      שיקום הוא לא רק מסע פיזי - הוא גם מאבק פנימי

      תמיר כליפה בן 33, גר במושב פטיש בנגב המערבי. הוא נשוי ואב לילדה בת 3.5 וילד נוסף בדרך. גם שנים רבות אחרי, הפציעה הקשה ניכרת בו. הוא נושא צלקות על פניו, צווארו וידו והוא מתקשה בהליכה. אך למרות זאת, כולו משדר - "ניצחתי". את התהליך הארוך לשיקום ולחזרה לחיים הוא מתאר לא רק כמסע פיזי, אלא כמאבק פנימי, שבו נאלץ כל יום לבחור מחדש להצליח. את החזרה לשורות הצבא הוא רואה כהוכחה להצלחה הזאת. אבל הוא זוכר גם את רגעי השבירה.

      את רגע פיצוץ המטען והדקות המייסרות שבאו אחריו תמיר זוכר היטב ולא מדחיק שום פרט מהם. הוא התגייס לצבא בשנת 2001. כבן ישיבת הסדר, הוא שובץ ביחידת עורב בגבעתי. מבצע חומת מגן תפס אותו בקורס מ"כים. המבצע החל בסוף מרץ 2002, בתום חודש עקוב מדם שבו נרצחו 105 אזרחים ישראלים. התקרית בה נפצע תמיר אירעה ב-1 באפריל. "הקפיצו אותנו לקלקיליה", הוא נזכר. "המשימה שלנו הייתה להשתלט על בניין בעיר לצורך תצפית. נכנסנו לחדר בקומה הרביעית, שנראה רגיל. ניגשתי לחלון לתצפת – ובום!".

      בתחקיר שנערך לאחר האירוע, התברר כי מקור הפיצוץ היה במטען שהוטמן בקיר. אך באותן שניות, תמיר לא ידע מה פגע בו. "עליתי באש אבל לא איבדתי את ההכרה. הכאב הוא בלתי נסבל. אלו רגעים טראומטיים עבורך וגם עבור מי שמסביבך. העיניים שלי נסגרו אבל שמעתי שאומרים לי 'תתגלגל', אז התגלגלתי על הרצפה. אלה היו הרגעים הכואבים ביותר, אותם אני זוכר היטב. הזיכרון האחרון שלי הוא שמורידים אותי במדרגות ללא מעקה על אלונקה".

      לאחר שקיבל כמות גדולה של מורפיום, הוא סוף סוף איבד את ההכרה. גופו של תמיר חסם את הדף הפיצוץ, כך שלמעשה מלבדו היו רק פצועים קל מרסיסים בתקרית. הוא אושפז במחלקת הכוויות בבית החולים בילינסון. במשך חודש הרדימו אותו הרופאים באופן יזום. על התקופה בה היה ללא הכרה, תמיר מעדיף לא לפרט, רק מציין ש"הרגשתי שהזמן עובר, אבל לא ידעתי כמה זמן". בשלושת השבועות הראשונים הוא היה תלוי בין חיים למוות ובני משפחתו נתלו בין תקווה לייאוש, כאשר הרופאים אומרים להם שאינם יודעים אם יחיה.

      הרופאים היו פסימיים, ובצדק

      "הרופאים, כדרכם, היו פסימיים. כשמצבי השתפר, אמרו שאני אתעורר אבל במצב קוגניטיבי לא טוב. אחרי חודש, כשהתעוררתי וראו שאני מתקשר – אמרו שאהיה מרותק באופן קבוע לכיסא גלגלים. הם כל פעם נתנו את ה- Worst-Case Scenario". לרופאים הייתה סיבה לדאגה. תמיר היה מכוסה בכוויות ב-80 אחוז מגופו. כתוצאה מההדף, הוא סבל משברים כמעט בכל העצמות. שמיעתו וראייתו ניזוקו בעקבות הפיצוץ. "הקושי בהתחלה הוא להתמודד עם הכוויות", הוא אומר. "אבל לכאבים אתה מתרגל. אחר כך החלק הכי קשה הוא הקושי ללכת".

      תמיר כליפה (באדיבות המצולמים)
      תמיר במהלך האשפוז

      כשמצבו השתפר, הועבר תמיר למחלקה לשיקום אורתופדי בבית החולים תל השומר. מדובר במחלקה אליה מגיעים פצועים קשים מתאונות דרכים, קרבות ועוד. שם מכירים היטב בחשיבות התהליך שעוברים המטופלים. "העיקרון אומר שיש להביא את המטופל לשיקום כמה שיותר מוקדם, ברגע שהוא מתייצב", מציין מנהל המחלקה, דוקטור יצחק זיו-נר. הוא בתפקיד 20 שנה ולדבריו, "'ירשתי' מקודמיי פצועים מכל מלחמות ישראל. גם ממלחמת העצמאות. נכות היא דבר שאינו מסתיים לעולם. כל פעם צריך לבוא לטיפולים נוספים. רוב הפצועים גם רואים בנו משפחה ומשתפים אותנו גם בשמחות שלהם. חתונות, נכדים".

      המעבר לשיקום הוא גם סוג של משבר

      לדברי דוקטור זיו-נר, "עצם המעבר לשיקום מתחיל לתת לפצוע אור בקצה המנהרה. אבל המעבר עצמו הוא סוג של משבר. אחרי תקופה ארוכה שבה שכבת במיטה בבית החולים, פתאום מתחילים לדרוש ממך דברים. השיקום הוא עבודת צוות, שמורכב מרופא, אחות, פיזיותרפיסט, פסיכולוג, עובד סוציאלי, קלינאי תקשורת אם צריך ועוד. כל אחד מהם צריך לראות לא רק את היד או הרגל - אלא את השלם – האדם".

      דוקטור בן-נר מציין מספר עקרונות חשובים בתהליך הארוך:

      1."תקווה: צריך לתת לפצוע אופק. עובדים אתו לא על מה שחסר לו, אלא על מה שנותר לו ואיך לעשות עם זה את המקסימום. לקבוע יעדים, להדגיש איך הדברים ייראו בהמשך, לא כאן ועכשיו".

      2. "עבודה נפשית: בפציעת מלחמה וגם בתאונת דרכים, אם יש הרוגים באירוע, אצל הפצוע יש אשמה. הוא לא אותו אדם שהיה לפני הפציעה. לא תמיד כשפצוע מגיע לשיקום הוא מוכן לכך נפשית. יש כעס – למה זה קרה לי. רק כשמגיע שלב ההשלמה, מתחילים להיות פתוחים לשיקום. כמובן שבינתיים אנחנו מטפלים במה שאפשר. זה תהליך שיכול לקחת בין מספר ימים לשבועות או חודשים, אבל אין קיצורי דרך".

      3. "סיבה לקום בבוקר: חשוב לשקם גם את החיים המשפחתיים אם היו, או ליצור חיים כאלה. לשקם את חיי החברה, חיי המין. ניתן היום להביא ילדים לעולם בכל מיני דרכים".

      4. "ללמוד מבעלי ניסיון: בשלב מסוים אני תמיד מזמין מישהו שעבר פציעה דומה, לסייע לפצוע החדש ולחלוק עמו את החוויה. והפצועים באים בנאמנות. הם רואים בכך חובה קדושה. אני כרופא יכול לתת הרצאות מלומדות, אבל אין כמו לראות בעיניים אדם שהתמודד עם דבר דומה והצליח".

      5."חזרה לאירוע: אנחנו מעודדים את הפצוע לדבר על אירוע הפציעה. לא מיד, צריך לתת זמן ולעשות זאת בסביבה מבוקרת עם מטפל, ובהדרגה עד לחשיפה מלאה, לחיות מחדש את החוויה. שלושת החודשים הראשונים הם בדרך כלל טראומטיים. אחר כך עלולה להתפתח פוסט-טראומה. טיפול בטראומה חשוב לא פחות משיפור טווח התנועה".

      6. "משפחה: הטיפול במשפחת הפצוע חשוב מאד. השבר - לא זה שבעצם – הוא של כולם. לבני המשפחה השתנו החיים בשנייה, הורים בדרך כלל מפסיקים לעבוד. בשיקום אנחנו אומרים להם 'אנחנו כאן שומרים עליו. נסו כעת לחזור לחיים, לדאוג לשאר הילדים".

      תמיר כליפה (באדיבות המצולמים)
      תמיר במהלך השיקום. "אתה מקבל בחזרה עוד קצת מהאנושיות שלך"

      "זה תהליך מאד איטי", מתאר תמיר כליפה את תקופת השיקום שלו, אותה הוא זוכר היטב. "שנה שלמה בתוך בניין, כשאתה יודע טוב מאד מה המצב שלך. הרופאים מאד מסויגים תמיד. למשפחה שלי היה מאד קשה. אבא שלי ישן במשך שמונה חודשים על מזרן לצדי. אחר כך מגיעים המעגלים. חברי ילדות, אנשים מהמושב, חברים מהישיבה. החבר'ה מהצבא היו בהתחלה מאד מעורבים, אבל הם לא הפסיקו את השרות הקרבי שלהם, ולא יצא להם לבוא הרבה".

      בין השמחות הקטנות, נשזרו גם רגעי שבירה

      במחלקה החל תמיר לעבור טיפולי פיזיותרפיה. "המלחמה היא דווקא בדברים הקטנים, ברגעים. ההחלטה לקום כשקשה לך לקום בבוקר לפיזיותרפיה. זה לא בא בטבעיות. זה תלוי רק בך, ההחלטה הזאת. צריך לגייס כל יום מחדש את הכוחות". בשיקום בתל השומר למד ללכת מחדש בעזרת מכשירים. "האמונה שלי שאחזור ללכת הייתה גדולה. לאט לאט התהליך צובר תאוצה. פתאום אתה מצליח לעשות משהו בעצמך, משהו בסיסי, ואלה השמחות הקטנות.

      "העצמאות שנובעת מההצלחה נותנת כוח. חוסר העצמאות הוא קשה. בדרך אתה מאבד משהו בכבוד העצמי שלך. ברגע שאתה מצליח, אתה מקבל בחזרה עוד קצת מהאנושיות שלך". בין השמחות הקטנות, נשזרו גם רגעי שבירה. "בשנה שלמה קשה כזאת יש לא מעט רגעי שבירה. אחד כזה שזכור לי במיוחד היה בחג שמחת תורה. אבא שלי לקח אותי על כיסא הגלגלים לבית הכנסת וראיתי את כולם רוקדים עם ספר התורה. כבחור שהיה דתי אז, הבנתי שיש סיכוי שלא אוכל לעשות את זה. אבל גם על זה מתגברים".

      על פי תמיר, נקודת המפנה המשמעותית ביותר הגיעה כעבור שמונה חודשים בשיקום. "בפעם הראשונה יצאתי מבית החולים לפרק זמן קצוב, לחגוג את השבת בבית. ההורים ביצעו שיפוצים בבית והתאימו אותם לכיסא גלגלים. בבית אתה מבין שמשהו עומד להשתנות. מפה אתה מבין שאתה חוזר להיות בן אדם. זה היה מרגש מאד". כעבור שנה, כאמור, השתחרר מבית החולים, כשהוא נעזר בכיסא גלגלים ובקביים. "הייתי חייב חופש. בבית החולים אין צעד שאתה עושה ואין לידך כמה אנשים שעוקבים, ופתאום אתה תופס רגע לבד".

      תמיר כליפה (נמרוד סונדרס)
      כליפה. "חוסר העצמאות הוא קשה" (צילום: נמרוד סונדרס)

      תמיר שכר דירה בגבעת שמואל ונרשם ללימודי מנהל עסקים. אחר כך השלים תואר שני במימון ושוק ההון. את אשתו הכיר שנה אחרי השחרור מבית החולים. "היא קיבלה את המוגבלות שלי. בסופו של דבר הכל בראש. אם אדם מתנהג בטבעיות שלו, אז הוא לא מוגבל. אז עשינו הרבה טיולי ג'יפים, במקום ללכת ברגל. בבית אני עושה מה שאני יכול – ועוד קצת". לפני כמה כשנתיים, חבר שיתף אותו במחשבה לחזור לצבא. "זה הדליק אצלי ניצוץ. השתחררתי מהצבא בבום ורציתי לסגור מעגל. עברתי תהליך מיון ארוך ללא הנחות, והתקבלתי לתפקיד בתחום עיסוקי, כספים".

      תמיר אחראי כיום על בקרת הכספים בתכנית להעתקת בסיסי צה"ל לנגב. "זה לא משהו שהכרתי קודם, כשהייתי לוחם. למדתי להכיר את הצד של המטה. נכנסתי לצבא אחר, של משרדים. בנוסף, הצבא השתנה והשתכלל מאד ב-12 השנים האחרונות". הוא בתפקיד כבר שנה וחצי ומאד מרוצה מהמהלך. "התפקיד עצמו מאד מאתגר. ברגע שקורה לך דבר קיצוני בחיים, כמו הפציעה, הדברים משתנים – אבל לאו דווקא לרעה. אתה יכול להתחיל לקבל החלטות מההתחלה". כשנודע לו התאריך בו ייערך הטקס בו יקבל את דרגת הסרן, ב-1 באפריל 2013, הוא הופתע. "זה היה צירוף מקרים מוזר, בעל אפקט סימבולי. במהלך הטקס הייתה לי תחושה שעשיתי משהו – והצלחתי".

      לפניות לכתבת מור שמעוני: mor.shimony@walla.com