ילדתי את בתי הבכורה בלידה קצרה מאד וקלה יחסית - צירים מיד אחרי ירידת המים, בית חולים, התקדמות טובה, תינוקת בריאה, ללא אפידורל ובלי התערבויות אחרות. אבל כשהגיע השלב השני - שלב הלחיצות. קיבלתי הוראה חד משמעית וקשה לביצוע - להתאפק, לא ללחוץ, ולחכות כך עד שהרופא יהיה מוכן לחתוך את הפרינאום (רקמת העור המפרידה בין פתח הנרתיק לפי הטבעת) שלי.
נשפתי נשיפות חזקות ומהירות כדי להימנע מללחוץ (למרות שזה מה שהגוף שלי ביקש וידע שהוא צריך לעשות) בזמן שהדוקטור רחץ ידיים, לבש כפפות, קיבל לידיו את מספרי החיתוך ופנה ישירות לביצוע מלאכתו מבלי להעיף מבט בי (מעל אזור אברי המין שלי) או להציג את עצמו. למה ביצעו בי חתך חיץ? כי זה היה לפני 37 שנים וזה מה שעשו אז באופן שגרתי בכל הלידות בכל העולם, כי מישהו החליט שכך נכון, כי זה היה הפרוטוקול של בית החולים, כי לא שאלו אותי וגם לא ידעתי שיש לי בחירה בעסק הזה.
השאלה המתבקשת היא - האם התנהלות כזו היא רק נחלת העבר? התשובה לשאלה זו היא שהתחוללו שינויים והמצב אכן יותר טוב. חתך חיץ, למשל, כבר איננו מבוצע כדבר שבשגרה, ובכל זאת - הוא והתערבויות רפואיות אחרות, כמו גם הפרות של זכויות אדם וסוגים שונים של טיפול לא הולם ו/או פוגעני - קורים הרבה יותר ממה שנדמה לכן/ם.
לאורך השנים אנחנו בתנועה לחופש בחירה בלידה מקבלים פניות רבות של נשים שחוו טראומה בלידה, כל אחת והסיפור האישי שלה. לרגל השקתו המחודשת של הקו ליולדת - קו סיוע לנשים שנפגעו במהלך ההריון והלידה, אני משתפת כאן דוגמא קטנה לעדויות שמגיעות אלינו.
שני (שם בדוי) בחרה ללדת בבית חולים גדול במרכז הארץ, זו היתה הלידה הראשונה שלה והיא רצתה ללדת באופן טבעי. אחרי קרוב ליממה עם צירים כואבים מאוד, שני ביקשה וקיבלה אפידורל. המיילדת ברגישות והבנה, כיבתה אורות בחדר והציעה לה ולמלווים לישון כדי לנוח ולאגור כוחות. היולדת נרדמה מיד. תוך פחות מרבע שעה נכנס רופא לחדר, לא הציג את עצמו, הדליק אורות והתיישב מול המחשב. הטלפון הנייד שלו צלצל בקול גדול ללא הפסקה והוא ענה לכל צלצול בקול רם ובלי שום התנצלות. אחרי כמה זמן, שני ביקשה בקול רך שיאפשר לה לנוח. הנה מה שהוא אמר לה בתגובה: 'את באת לפה ל-ל-דת, לא לישון, בגלל זה קוראים לזה חדר לידה ולא חדר שינה!'
דלית (שם בדוי), בחרה ללדת בבית חולים אחר במרכז, גם היא בלידה ראשונה עם התכוונות לטבעית. הלידה התקדמה לאט אבל בסדר, והיולדת ומלוויה (בן זוג, אמא ודולה) עבדו יחד בהרמוניה. כשהגיע השלב השני (מפתיחה מלאה ועד ללידת התינוקת) הגיעה גם ההתעקשות על ניטור רציף. זהו שלב הלחיצות שבו דלית וכל יולדת אחרת מתנועעת הרבה ונמצאת באי נוחות גדולה כך שהמוניטור זז ומפסיק לעבוד לעיתים קרובות.
רופא תורן נכנס לחדר ופנה ישירות למסך המוניטור, ללא חיוך, ללא מבט לעבר דלית ומבלי להציג את עצמו. הוא הודיע בפנים רציניות - אם ימשיך כך נעשה ואקום. עד לאותו הרגע הלידה התקדמה נפלא , המוניטור (והתינוקת, על פי המיילדת) - היה טוב עד עכשיו, כולם בחדר ידעו שדלית והתינוקת בסדר אבל אותו זה לא עניין. כל כמה זמן הרופא נכנס שוב, תמיד בפרצוף רציני, תמיד בדיבור מבהיל, תמיד עם בשורות רעות, ויוצא.
הלידה המשיכה להתקדם, כבר ראו שערות ראשונות של הקטנה אבל לא היתה מיילדת פנויה. באיזשהו שלב הוא הגיע והודיע שעושים ואקום. כשדלית סירבה הוא שלף את קלף "התינוק המת" - 'תעשי מה שאת חושבת, אבל התינוק שלך ימות' ('תינוקת', לחשה הדולה…). הגיעו כמה מיילדות וגם מנהלת המשמרת, שביקשה מהרופא לאפשר לה ליילד. כולן ידעו שהוא טועה אבל הוא בשלו. צורח על המיילדות ועל בן הזוג ועל היולדת, מבצע חתך חיץ בלי רשות, עושה תמרון קריסטלר (הפעלת לחץ על החלק העליון של בטן היולדת - פרוצדורה שנויה במחלוקת ולא חוקית במדינות רבות) למרות שהיא צעקה "לא!!!" הוא ניסה ואקום שוב ושוב ולא הצליח.
בן הזוג נעמד ליד אשתו, ניסה להיות שם בשבילה ברגעים הקשים של חייה, אבל הרופא לא הרשה, צעק עליו שישב בצד והמשיך להתקיף את דלית. כשהאב נעמד שוב והתקרב לאשתו - הרופא איים שיביא איש אבטחה כדי להוציא אותו מהחדר. הלידה הסתיימה בוואקום בחדר ניתוח, עם תינוקת בריאה ושלמה שיכלה להיוולד בנחת וברכות, ועם אמא ואבא בפוסט טראומה.
אלימות מיילדותית. יש דבר כזה
בסקר שערכנו בתנועה לחופש בחירה בלידה, בו השתתפו 1,700 נשים שיילדו בישראל בחמש השנים האחרונות, עלה שכל יולדת חמישית יצאה מצולקת מהלידה שלה, אותה הגדירה כטראומתית או לכל הפחות - נוראית. 32 אחוזים מהיולדות דיווחו כי חוו דיבור פוגעני, יחס לא מכבד או הזנחה, מצד אחד או יותר מא.נשי הצוות. הרוב המכריע של הנשים, 68 אחוזים, אמרו שהצוות הרפואי לא כיבד את פרטיותן, רק מחצית מהנשאלות הרגישו שהיו מסוגלות להתערב בהחלטות הנוגעות לגוף וללידה שלהן מבלי לחשוש מפגיעה באיכות הטיפול בהן, ו-26 אחוזים דיווחו על אלימות מצד א.נשי הצוות.
אלימות מיילדותית (בשדה הלידה) הוא מושג מדובר ומוכר בעולם (obstetrric violence) שמצביע על התעללות מנורמלת בנשים במהלך ההריון ותוך כדי הלידה, ועל ניסיון לשלוט בגוף האישה ובבחירותיה ובכך לפגוע באוטונומיה שלה ובכבודה. הביטוי אלימות מיילדותית מעורר התנגדות רבה מסיבות מובנות, אבל אנחנו חייבות וחייבים להיות מסוגלים לדבר על זה. זוהי אלימות מגדרית לכל דבר ועניין הכוללת בתוכה קטגוריות של פגיעה פיזית, אלימות מילולית, אלימות מינית, סטיגמה ואפליה, אילוצים ומגבלות של המערכת הרפואית, אי עמידה בסטנדרטים מקצועיים של טיפול, מניפולציות מיילדותיות, טיפול שאינו מבוסס ראיות וביצוע פרוצדורות ללא הסכמה מדעת אמיתית כמוגדר בחוק.
על מנת לתת מענה לנשים הרבות שחוות טראומה ופוסט טראומה כתוצאה מדברים שקרו להן ונעשו בהן במהלך הלידה, לפניה ו/או אחריה - הקימה התנועה לחופש בחירה בלידה קו סיוע. הקו ליולדת מאפשר לנשים הרוצות בכך לקבל תמיכה ראשונית וליווי ממתנדבות שעברו הכשרה מעמיקה. מלבד אוזן קשבת, הפונות מקבלות תיקוף לתחושותיהן, שמות ומילים להבהרה, והכרה בסיבות לטראומה, דכאון או בלבול שהן חשות, לא רק כחוויות סובייקטיביות אלא כתגובות טבעיות והגיוניות לדברים שנעשו ושלא היו צריכים להיעשות.
אנחנו מזמינות נשים שחשות צורך לפנות אלינו. נוכל להעניק עזרה בשיח תומך, כתיבת מכתבים לרשויות הרלוונטיות, הפניה לייעוץ משפטי ראשוני (ללא עלות) מהמחלקה המשפטית שלנו ולרשימת המטפלות.ים של הקו, כמו גם כל עזרה אחרת, כמיטב יכולתנו.
ניתן לפנות דרך הקישור הזה, או במייל info@birthfreedomisrael.org
יותר מ-37 שנים חלפו מאז לידת בתי ואני כבר אחות מוסמכת, דולה, מנכ"לית התנועה לחופש בחירה בלידה וסבתא. והאמת היא ש אני מודאגת. הבנות שלי ילדו כבר 3 ילדים, הנכדה שלי תלד יום אחד, והלידות עדיין מתנהלות כאירוע רפואי עתיר סיכונים שבו הצוות הרפואי הוא המומחה היודע-כל והאשה, איך לומר, קצת פחות רלוונטית; מודאגת אבל לא מתייאשת.
חיותה גורן היא מנכ"לית התנועה לחופש בחירה בלידה