החזרה לשגרה לא תהיה פשוטה. כך תכינו את עצמכם (וגם את הילד) אליה

שגרה חשובה להורים ולילדים כאחד, כדי להגביר את תחושת הוודאות היומיומית שלנו. עם זאת, החזרה לשגרה אחרי חופשה ארוכה מזמנת לא מעט קשיים. מאות אלפי ילדים והורים עומדים להתמודד בקרוב עם החזרה המיוחלת לשגרה. חלקם ישמעו משפטים כמו "אל תלכו! לאאא! אל תשאירו אותי לבד", לרוב בליווי דמעות, אחרים יעברו את ההסתגלות ביתר קלות - אך לכולם החזרה לשגרה מעוררת התרגשות ואתגרים שונים.

אז איך חוזרים לשגרת בית הספר והגן בשלום? נערכים לאתגר, ועושים את זה על ידי דיבור בשלושה שלבים:

כדי שהילדים שלנו יוכלו להסתגל למסגרות בצורה טובה, אנחנו צריכים להבין קודם כל מה החזרה לשגרה מעוררת בנו. מתח? גאווה? דאגה? גם וגם? ואולי גם רגשות אשמה על כך שקצת (הרבה) נמאס לנו מ"החופש" איתם? חשוב להקשיב לרגשות שלנו, על כל גווניהם, ולא לטשטש אותם. הרגשות המורכבים האלו גם ככה קיימים אצלנו, והמודעות להם חשובה כדי שנוכל לשלוט בהתנהגות שלנו ולא להיות מופעלים על ידם. או במילים אחרות, כדי שנבין למה אנחנו מתנהגים כפי שאנחנו מתנהגים.

בנוסף, נחשוב מהי "האג'נדה", תפיסת העולם שלנו על המוסד המורכב הזה שנקרא "בית ספר"? מה אנחנו חושבים על המורה? האם אנחנו סומכים עליה מספיק? מהם מקצועות שחשובים לנו יותר, ואילו פחות? איך אנחנו זוכרים את עצמנו בתור תלמידים? 'מקובלים' או דחויים? וכדומה. דרך השאלות נחדד לעצמנו מה אנחנו חושבים ומרגישים כלפי המסגרת של הילד שלנו, מה אנחנו מצפים שיקרה בה וממה אנחנו חוששים.

זה תהליך מורכב שדורש זמן (לפחות לילה-שניים, וכדאי שיכלול גם דף ועט...) ומפגיש אותנו עם חלקים טובים ורעים של חוויית המסגרת שהייתה לנו בתור ילדים. התהליך הזה הכרחי כדי שנוכל להעניק לילד שלנו את הביטחון שהוא זקוק לו בהסתגלות למסגרת. רק אחרי שגיבשנו ושכללנו את עמדה שלנו כלפי הגן או בית ספר (או כל מסגרת אחרת), הגיע הזמן לדבר עם בן/בת הזוג שלנו - ורצוי אחרי שעברו בעצמם תהליך דומה.

זה השלב שבו כל אחד מההורים מציג את האג'נדה שגיבש בשלב הקודם. חשוב לדבר, בין היתר, על: איך אתם חושבים שהילד יסתדר בגן/בית הספר, ממה צריך להיזהר, אלו מקרים יגרמו לכם להרים טלפון למחנך, איך אתם מדמיינים את הילד בהפסקה, מה דעתכם על שימוש בטלפונים בהפסקה, וכדומה.

אפשר לערוך טבלה של המשותף והשונה ביניכם. זה הזמן להתמקד בשונה ובפערים: לא חייבים להגיע להסכמה על התוכן שלהם, וברוב המקרים גם לא תהיה, אבל כדאי מאד להגיע להסכמה לגבי התיווך שלהם לילד כשהוא יתקל בקושי מסוים. בהרבה מקרים הילדים שלנו מזהים בדיוק את הפערים בינינו ומאתגרים אותם. לכן חשוב להגיע עם מסד אחיד עד כמה שניתן.

בסוף השלב הזה, אתם צריכים להיות בטוחים במסגרת אליה אתם שולחים את ילדיכם. אם לא, זה הזמן להרים טלפון לגננת/מורה/יועצת/איש מקצוע ולשתף בחששות ובשאלות שלכם.

זהו החלק הקצר ביותר בתהליך, מפני שרוב העבודה כבר נעשתה לפניו. בשיחה עם הילד נתחיל בלשאול מה הוא חושב על המסגרת שמתחילה עוד רגע, נקשיב לציפיות ולחששות שלו מבלי להציע פתרונות בשלב הזה - רק נסמן לו שאנחנו מקשיבים על ידי כך שנברר יחד איתו מה היה רוצה (ולא רוצה) שיקרה במסגרת החדשה.

לאחר מכן, נשתף אותו בקצרה במחשבות שלנו על המסגרת שהוא הולך אליה: בהתרגשות, בציפייה וגם בחששות (מספיק חשש אחד-שניים ונציג את הפתרון במקרה ויתממש). כאן זה הזמן להתרגש, לדמוע, לצחוק ולהתקרב לחוויה של ילדיכם. אמנם עברו לא מעט שנים מאז שהייתם בגילו, אבל החוויות משם עיצבו את מי שאתם היום. זה הזמן להתחבר אליהן. סיימו את השיחה במסר של ביטחון ואהבה. היו בטוחים שהמסגרת והצוות שיקבל אותו טובים מספיק כדי לפתח אותו, תסמכו על ילדכם שיידעו לגדול בה, ועל עצמכם שתדעו לתמוך בהם בעת הצורך. חשוב לזכור שלכל בעיה יש בדרך כלל יותר מפתרון אחד.

תהליך ההסתגלות קשה גם לנו ההורים. אחרי הכל, ועם כל ה"שגעת" של סוף חודש אוגוסט נטול הקייטנות - יש גם בנו חלק עצוב וחושש בכניסה לגן או בית הספר, כשאנחנו מפקידים את האוצרות שלנו לרוב שעות היום (גם כשהוא כבר בכיתה י"א...).

אייל כהן הוא פסיכולוג קליני ומרצה לפסיכולוגיה התפתחותית באקדמית תל אביב-יפו