מודעות הורית: איזה הורים אנחנו רוצים להיות ואיך להגיע לשם

עד כמה אנחנו באמת מודעים לפעולות ההוריות שלנו? לתגובות שלנו? כמה פעמים ישבנו עם בן/בת הזוג שלנו או עם עצמנו וחשבנו מה אנחנו רוצים להשיג בהורות שלנו? או איך אנחנו עובדים כצוות על מנת להיות הורים טובים יותר? התשובות לשאלות האלו טמונות ברובן ברמת המודעות ההורית שלנו. ביכולת שלנו להסתכל על ההורות שלנו מבחוץ ועל הילד שלנו מבפנים, ובעיקר לנסות לחשוב ולפעול באופן שירגיש לנו נכון יותר בבטן.

כולנו פועלים על אוטומט. מנסים להפיק את המרב בג'ינגול היומיומי ובזמן הקצוב שיש לנו. טעויות, צעקות וריבים מתרחשים כל הזמן בבית וחשוב שנלמד להקל על עצמנו ולא לחוש רגשות אשמה תמידיים עליהם. יחד עם זאת חשוב גם לדעת לעצור מדי פעם, כדי להבין יותר טוב את עצמנו ואותם. עצירות כאלו הן עלו שיעלו את רמת המודעות ההורית ויובלו לקשרים טובים ובריאים יותר.

המטען שלנו מגיע איתנו - אנחנו מגיעים להורות עם מטעני העבר שלנו. האופן שבו גידלו אותנו, ההצלחות שלנו, האכזבות, הכישלונות ועוד. לכל זה גם נוסיף את השותף שלנו לדרך, שמגיע גם הוא עם החבילה שלו. בכדי לאפשר קשר בריא עם ילדינו חשוב שננסה להתחבר לתובנה הזו. משום שהיא משפיעה על ההחלטות וההתנהלות ההורית שלנו.

אז מה נעשה כדי לשפר? בפעם הבאה שאתם כועסים או מתאכזבים מהילד שלכם נסו להסתכל מהצד ולפרק את הסיטואציה. לעיתים ההתנהגות של הילד שלנו מציפה באופן אוטומטי קשיים, פחדים וחרדות שלנו מהעבר, שמפעילים אותנו. נשימה עמוקה ושיח בגובה העיניים על הקושי שלי מול זה שלו, דווקא בסיטואציות מורכבות, יאפשרו תחושה של ראייה הדדית. משם הדרך לשיח של תיקון מהירה ונעימה יותר.

איך זה נראה בגילאים צעירים יותר? - בשנים הראשונות אצל הורים רבים עולה מפלס הלחץ כשהתינוק או הפעוט שלהם בוכה או כועס. לעיתים רבות הלחץ והפחד להתמודד עם אותו כאב משפיעים באופן ישיר על ההתנהלות ההורית ומייצרים תחושת תקיעות וקושי.

אז מה נעשה כדי לשפר? נסו להבין איך הבכי גורם לכם להרגיש? מה הוא מעורר בכם? בדקו האם הבכי של ילדיכם מלחיץ אתכם, ואז אתם ממהרים לעשות הכול כדי להפסיק את הבכי? או נמנעים מללמד אותו וממהרים לעשות עבורו מהחשש שיהיה לו קשה או שיתאמץ.

נסו דווקא להעביר את המוקד מרגעי הבכי לרגעים של הצלחה כמו " איזה יופי, הצלחת להרגע", במקום לנסות להפסיק ולעצור את הבכי. פעולות אלו ילמדו אותו שהוא מסוגל להתגבר על אתגרים ובמקביל לדעת שלהורה שלו יש יכולת להכיל גם את הקושי והתסכול ולא רק את השמחה והאושר.

שניים זה כוח - אומנם אתם מגיעים ממקומות שונים וגידלו אתכם אחרת, אבל עכשיו אתם שניים. למדו להשתמש בכוח הזה.

אז מה נעשה כדי לשפר? נסו לא לכעוס על ההתנהלות ההורית של בן/ת זוגכם. שאלו אותם ממקום מכבד למה פעלו כך? ואיך הרגישו? עצם השאלה יכולה לפתח שיח שיעלה את רמת המודעות וההבנה של שניכם ביחס ל: מה מפעיל את הפרטנר שלי להתנהל באופנים מסוימים? מהם הפחדים שלו/ה מההורות? הרצונות? ההבנה כי כל אחד מההורים מסוגל להביא משהו אחר להורות, הוא הבסיס לחלוקת תפקידים ברורה. אך עצם ההבנה לא תספיק. גם אם אתם לא מסכימים על דרך הפעולה, אפשרו לכל אחד מכם לפתח קשר משמעותי עם כל ילד וילד. הימנעו מלהתערב, במיוחד מול ילדים קטנים שעדיין לא מסוגלים להכיל פיצולים והתנהגויות שסותרות זו את זו. זו האחריות שלכם להגיע לעמק השווה ולנהל עמדה וסמכות הורית ברורה בבית.

הכירו את הילד שלכם - כל ילד הוא שונה וזקוק להורות אחרת, אך דבר אחד משותף לכולם הוא הצורך להרגיש מובנים ונראים - במיוחד על ידי ההורים שלהם.

אז מה נעשה כדי לשפר? נבין שזה התפקיד שלנו להכין את ילדינו לעולם, שיהיו עצמאיים ובטוחים בעצמם ויידעו שהם יכולים לפנות אלינו, תמיד ובכל נושא. בכדי לעשות זאת חשוב שנסמוך עליהם ונאתגר אותם. נאפשר להם להתמודד בסביבה בטוחה ואוהבת כדי שידעו שהם מסוגלים. לא נמהר להגיב. נראה להם שאנחנו מבינים אותם, אבל ניתן להם את הזמן ללמוד בקצב שלהם. נשתדל להיות סבלניים וקשובים ונאפשר להם גם לא להצליח לפעמים. לא נמהר לעשות עבורם או לעשות הכול כדי שלא יפגעו או יתאכזבו.

הקשיבו לגבולות שלכם - הגבולות שלנו הם הרחשים האלו שפועמים בנו ואומרים לנו שאנחנו נמצאים באזורים הוריים שאינם נעימים לנו. אלה המקומות שהיינו רוצים לשנות, אבל אנחנו לא לגמרי יודעים מה לעשות. הקשבה לרחשים האלו תאפשר לנו להיות מודעים לעצמנו ולרצונות שלנו.

אז מה נעשה כדי לשפר? דבר ראשון, נהיה קשובים לעצמנו ונחשוב מה הדרך הנכונה ומתאימה ביותר לשינוי. קביעת מטרות קטנות אך ברורות יחד עם הכלה, אמפתיה ועקביות יעשו את העבודה כמעט בכל אתגר. מעבר לזה, חשוב שנבין כי היכולת שלנו להוות עבור ילדינו מודל של אדם הבטוח בעצמו ויודע לשים את הגבולות שלו מול הסביבה היא משמעותית. זה מה שיאפשר לילדינו לשים את אותם הגבולות לעצמם מול אחרים בגן, בבית הספר ובהמשך החיים.

הכותבת היא עובדת סוציאלית, MSW - מומחית בהורות ושינה