הילד שלנו חוזר מהגן או מבית הספר. מבט אחד עליו ואנו יודעים, שמשהו לא טוב קרה. "מה קרה?", אנחנו שואלים אותו, "ספר לי הכל". ואז הוא מספר. על ילד שהיכה אותו, או על מורה שצרחה עליו לפני כולם, או על חבורת הילדים שסירבה לשתף אותו, או על זה שהיה כל היום לבד.
ואנחנו מקשיבים ומתים מבפנים. כי כשהילד שלנו סובל, זה כמו לקבל בעיטה של סוס בבטן. קשה לשאת את זה. קשה לשאת את הכאב, או את העלבון, או את הזעם, או את המרירות שהילד שלנו מוציא, ושמיד מתקיימת גם בנו. ואז אנחנו מתחילים לתת פתרונות. לסדר.
אנחנו קוטעים אותו באמצע ומציעים לו מה לעשות, או פוטרים את דבריו כטעות או כשטות, או מרימים טלפון לאחר הפוגע וצורחים עליו את כל הבעיטה בבטן שאנחנו מרגישים, או מגיעים לשורה התחתונה. העיקר שזה יגמר, העיקר שיהיה פתרון, שדברים ישתפרו ושהילד שלנו יתאושש ויתעודד, כי ככה נוכל גם אנחנו להתאושש.
עוד בנושא:
מתי הבכי של הילד בגן צריך להדליק נורה אדומה?
7 דברים שאתם יכולים לעשות כדי לעזור לילדים שלכם להצליח בחיים
אני והחבר'ה: איך לגדל ילד חברותי
ואם כבר הצלחנו לשתוק בזמן שהוא מדבר, המוח שלנו רץ, וחושב, חושב, מה להגיד, איך לענות, איך לסדר. לסדר, לסדר, לסדר כדי שהשריפה הזו תיגמר.
אולם כל מה שהילד צריך, כל מה שאנחנו צריכים, זו הקשבה עמוקה, הקשבה חומלת. הקשבה שבאה רק ממקום אחד - לאפשר לילד לדבר, להוציא וכך להגיע לריפוי עמוק. יהיה זמן לתשובות, להצעות, לדו שיח, אבל לא כרגע. כרגע חשוב שנהיה איתו בהקשבה עמוקה ופשוט נכיל את הכאב שלו. נחזיק עבורו את בעיטת הסוס בבטן הזו.
ד"ר מרשל רוזנברג האמריקאי פיתח בשנות ה-60 שפה, שהוא קרא לה "תקשורת לא אלימה". בישראל מכנים אותה גם תקשורת מקרבת ושפת הג'ירף. הוא טען ש,"אמפתיה היא היכולת שלנו להיות נוכחים ללא דעה" . להיות עם הילד, בתוך הסערה, בלי שנרגיש שעלינו להביע את דעתנו או בכלל לפתח אחת כזו. רק אחרי שאנו מקשיבים הקשבה עמוקה, והילד מרגיש שעול התחושות הקשות הוסר ממנו, אפשר להתקדם איתו, ויתכן מאד שההתקדמות הזו לא תתרחש באותו זמן אלא כמה שעות אחרי הפורקן הרגשי.
4 צעדים שיעזרו לילד לעזור לעצמו
לפי התקשורת המקרבת, לאחר הפורקן הרגשי וההקשבה העמוקה שלנו, ישנם ארבעה צעדים משמעותיים על מנת לעזור לילד ולצייד אותו בכלים שיעזרו לו לעזור לעצמו.
הצעד הראשון הוא התצפית, לתאר מה שאנחנו רואים שקרה ללא שיפוטיות. פשוט לתאר את מה שקרה כמו מצלמת וידאו, שמראה לנו רק את רצף האירועים בלי פרשנות ובלי רגשות.
הצעד השני הוא להגיד רגש, לתאר מהו הרגש שאני חווה בהקשר למה שתיארתי בתצפית. הדגש הוא על מה שאתה מרגיש ולא על מה שהאחר גורם לי להרגיש. משמעות הדבר הוא שאנו לוקחים אחריות על הרגשות שלנו. הורה יכול לעזור לילד שלו לבדוק מהם הרגשות שקיימים בו, לא בצורת קביעה אלא בצורת שאלה "האם אתה מרגיש עכשיו מתוסכל?".
הצעד השלישי הוא זיהוי הצורך שמאחורי הרגשות של הילד. זהו שלב קשה שדורש אימון והתבוננות עמוקה פנימה, כדי לזהות את הצרכים הבסיסיים ביותר שמניעים את הילד כעת. ההנחה היא שמאחורי כל צרחה מסתתר צורך, ולכן יש חשיבות רבה בזיהוי הצרכים ואמירתם בקול רם. כמובן שהורה יכול לנסות לזהות עבור הילד את הצרכים שמניעים אותו .לדוגמה, "האם אתה צריך להרגיש אהוב?".
הצעד הרביעי הוא ניסוח בקשה - הבקשה תהיה מנוסחת בלשון חיובית (מה כן לעשות), ותהיה מורכבת מפעולות ממשיות ובנות השגה. כאשר ילד מתקשה לנסח בקשה כזו, ההורה יכול לעזור לו, תוך שהוא בודק אם זה מתאים לילד ולמה שהוא מנסה להגיד. חשוב להבין, שלא כל בקשה שלנו, מנוסחת היטב ככל שתהיה, תיענה בהכרח על ידי הצד השני לשביעות רצוננו. במקרים כאלו עלינו לבדוק איך אנו יכולים לממש את הצרכים שלנו בדרכים אחרות.
לדוגמה:
תצפית: היום בבוקר ביקשתי מיפעת לשחק איתי, היא אמרה לא רוצה והלכה.
הרגש שלי: פגועה, מתוסכלת, נעלבת, כועסת, עצובה.
הצורך שלי: להיות מקובלת, להרגיש ביטחון, להרגיש אהובה.
הבקשה: הילדה תפנה לחברתה - נורית, אני אשמח לשחק איתך, את תבחרי במה.
תקשורת מקרבת היא שפה. ככל שפה, היא עלולה להיות "קשה לדיבור" בהתחלה, והפיכתנו למיומנים בה כרוכה בתרגול ובשימת לב. היא עלולה להישמע מאולצת לעיתים, ולא תמיד נזכור להשתמש בה, לעיתים נחזור ל"שפת האם" שלנו, אולם ככל שנרבה לדבר בה כך היא תהפוך לשגורה בפינו ובלבנו. החוויה של הקשבה מלאה ושל היכולת להתחבר לרגשות ולצרכים שמניעים אותי היא עמוקה ומשמעותית והילד (וגם ההורים) חווה בה חוויה של מלאות וקבלה.