מתי הבכי של הילד בגן צריך להדליק נורה אדומה?

לילך, אמא לילד בן שנה וחצי, שואלת: "כולם מדברים על כך שיש תקופת הסתגלות לגן, שאולי היא קשה אבל חולפת, ולא להתרגש. אבל אני מתרגשת וחוששת מאוד. עברו כבר כמה ימים בגן והוא עדיין בוכה. מה שהכי מפחיד אותי זה איך אני אדע, שמדובר באמת בהסתגלות רגילה ולא בקשיים חריגים, או שהגן לא מתאים לו, או שחלילה פוגעים בו"

קשה מאוד להפקיד את האוצר הכי יקר לנו בידיים של אנשים אחרים. הרגשות הם בדרך כלל מעורבים: סקרנות, התרגשות וציפייה נמהלות עם חשש, ספקות והתלבטויות. הפחדים העיקריים שלנו, ההורים, הם, שלא יבינו את הילד שלנו כמונו, שהמטפלות לא יתייחסו אליו והוא יבכה ללא מענה מתאים, שלא יבינו מה הוא אומר ומבקש, שהוא לא יישן, ישתה ויאכל טוב כמו בבית והכי מפחיד- מה יקרה אם יכאיבו לו והוא לא יוכל לספר לנו? איך נדע מתי הבכי שלו בבוקר הוא בכי רגיל או בכי של פחד? איך נזהה מצוקה אם תהיה?

עוד בנושא:
איך מכניסים את הילד לגן בצורה הכי קלה וטובה?
שיחת נזיפה: הורים, תפסיקו לאחר עם הילד לגן
כך תזהו שמשהו לא טוב קורה בגן של הילד שלכם

החששות והפחדים האלו טבעיים, נורמליים ושכיחים מאוד. המעבר לגן הוא מעבר לא פשוט, להורים ולעתים גם לילדים, וטבעי שהלב יוצף בחששות. כאשר ילד נכנס לגן חדש או אפילו עובר מקבוצת גיל אחת לקבוצת גיל אחרת, עם צוות חדש וכיתה שונה, נצפה לראות אחת או יותר מתופעות ההסתגלות, שאמורות להסתיים לרוב עד כשבועיים מתחילת הקליטה, כשנכנסים לרצף של פעילות יום יומית, והן שכיחות ותקינות:

• בכי רב בבוקר בפרידה בגן וקושי של הפעוט להיפרד מההורה. הבכי מפסיק לאחר שההורה הולך ולאחר שהות מה בגן.

• התנהגות סגורה בגן שמתבטאת בבכי, אי רצון להשתתף בפעילויות וישיבה בצד, אולם הילד מצליח לאטו "לצאת מעצמו" ומתחיל לשתף פעולה.

• צורך מוגבר בחפצי הרגעה: מוצץ וחפץ מעבר בתהליך הקליטה, ולאחר מכן הילד מוותר עליהם ומתפנה לפעילות בגן.

• תלות גדולה בהורים בשעות שאחרי הגן ולפני השינה, הליכה אחריהם לכל מקום, צורך מוגבר בידיים ובמגע פיזי, תחושה שכאילו חזרה חרדת הנטישה שלו.

• קשיי שינה – שיכולים לבוא לידי ביטוי בגן בשעת הצהריים ובבית בהרדמות בערב וגם ביקיצות פתאומיות בלילה.

• התכנסות של הילד בעצמו וחיפוש פינה שקטה בבית – כדי להירגע מהאנרגיות של היום.

אם כך, מתי נחשוד שהמסגרת לא מתאימה לילד וזה מעבר לקשיי קליטה רגילים? מילות המפתח הן: לאורך זמן וללא שיפור.

בגן:

• הילד בוכה מאוד בפרידה מההורים בגן ולא נרגע במהלך היום, והדבר קורה לאורך זמן ללא שיפור.

• כאשר אשת צוות מתקרבת לילד, בכיו מתגבר והוא אינו מביט בה או נענה אליה כלל אלא נאחז בהורה ומסרב לשחרר, לאורך זמן בלי שנראה שיפור בנושא.

• הילד נצמד למוצץ ולחפץ מעבר בלי יכולת לעזוב אותם. כשהם אינם, הוא בוכה מאוד ולא נרגע, ולא ניכר שיפור.

• הילד אינו משתתף בפעילויות הגן ויושב בצד בצורה פאסיבית לאורך זמן וללא שיפור.

• הילד בוכה גם בבית לפני ההליכה לגן וגם כשאתם באים לאסוף אותו מהגן בסוף היום. אם הילד מדבר הוא חוזר ואומר שהוא אינו רוצה ללכת לגן.

• שביתת רעב מתמשכת של הילד, שמסרב לאכול במסגרת הגן ויתכן שגם בבית, ללא שיפור.

• רגישות פיזית ונפשית גבוהה בגן, שמלווה בבכי, בכל פניה או נגיעה בילד, ללא שיפור.

בבית:

• רגרסיה בהתנהגותו של הילד במישורים שונים, שלא מסתדרת בחלוף החודש הראשון לקליטתו בגן.

• התנהגות פורצת גבולות: כעס, אלימות, צעקות, עשיית דברים אסורים, חוסר הקשבה, חוצפה בצורה קיצונית מזו שהייתה, שלא עוברת או מתמתנת. נראה שהילד "על הקצה" כל הזמן.

• תחושה שהילד לא יכול לשחרר את ההורה מטווח הראייה שלו, חזרה של "חרדת הנטישה" והצמדות רבה של הילד את ההורים תוך סירוב לשחרר אותם לאורך זמן וללא מגמת שיפור.

בכל מקרה מומלץ להקשיב תמיד לאינטואיציה הפנימית שלכם. תחושת הבטן צריכה להיות טובה בקשר להשארת הילד היקר שלכם בידי הצוות המסוים הזה. אם אתם מרגישים לא בנוח אל מול הקליטה של ילדכם בגן, אם נדמה לך שמשהו מהסימנים שציינתי מופיע כאמור לאורך זמן וללא שיפור- חשוב להתייעץ עם איש מקצוע על מנת לעשות אבחנה מבדלת בין קשיי התאקלמות רגילים ונורמליים לבין חוסר התאמה של המסגרת לילד.