אתם בטח מכירים את המצב הבא: הילד היה כל היום בגן בלי מוצץ ובלי ה'שמיכי' שלו. אתם מקבלים תמונות שלו מהפעילות בגן: רוקד, קופץ, שר, אוכל. והנה, מגיע הזמן ואתם באים לאסוף אותו מהגן. הילד נותן בכם מבט אחד, מסתובב למגירה שלו, מצביע עליה, אומר: "צצי ושמיכי", וזהו. מהרגע הזה הוא וחפצי המעבר שלו מחוברים כמו הולחמו זה לזה. אין האחד נע בבית בלי השני.
חפץ מעבר הוא חפץ, שהורה מרגיל את ילדו להשתמש בהיותו תינוק. זה כולל כאמור מוצץ, שמיכונת, חיתול בד ויכול להיות גם בובה או צעצוע אחר, מדבקות (כן, כן) ואפילו המרפק של אמא. כל חפץ כזה מטרתו היא אחת: לסמל עבור התינוק את הוריו ואת הקשר איתם ולהרגיע אותו בזמן שהם לא לידו. תינוקות ישתמשו בחפצי מעבר בזמנים שקשים להם, כגון במעבר מערות לשינה, כשהם רעבים וממתינים להאכלה, בנוכחות אדם זר, בכניסה למסגרת חדשה ועוד. הורים לתינוקות שלא משתמשים בחפצי מעבר כלל, מספרים על קושי גדול בהרגעתם במצבים קשים ועל הצורך של התינוק למצוא כל העת נחמה בתוך עצמו.
חפץ מעבר למעשה עוזר לתינוק ואחר כך לפעוט להפנים לתוכו את דמות ההורה: המנחמת, האוהבת, המרגיעה, כך שיוכל להירגע גם ללא נוכחותו הצמודה של ההורה ויוכל ללמוד להיפרד ממנו בצורה הדרגתית.
אז למה בגן הוא משחרר ואיתכם הוא נצמד לשמיכי שלו?
הסיבה היא פשוטה: בגן יש חוקים וכללים ברורים מאד. סדר היום קבוע וידוע, מה שמקנה בטחון רב לילד הצעיר ויש גם את המוטיב החברתי - כשקבוצת בני גילו בלי חפצי מעבר במהלך היום, הדבר עוזר לילד הפרטי שלכם לשחרר גם. אולם, כשהילדון שלכם רואה אתכם, הוא מוצף. מוצף ציפייה, שמחה, געגועים ואהבה וברגע ההצפה הזה הוא זקוק לאותו מטען של הבטריה הרגשית - חפץ המעבר. ההתחברות שלו למוצץ ולשמיכי דומה לחיבורו של הסלולרי למטען כשהסוללה כבר קרובה מאד להיגמר. עם הזמן, הצורך בהטענה רגשית באמצעות אביזרים מוחלף בחיבוק ונשיקה מההורים וכבר אין צורך בחפצי המעבר כדי להרגיש בטחון, מוגנות ואהבה.
הכותבת היא יועצת משפחתית, יועצת בגנים, מאבחנת ציורי ילדים ומטפלת רגשית דיאדית. בעלת הפיל הצבעוני - המרכז לטיפול במשפחה.