בימים אלה של תחילת שנה חדשה, כולנו מייחלים לשנה אחרת. ברורה יותר, ודאית יותר, בריאה יותר, קרובה יותר, שמחה יותר. חודש תשרי מביא איתו רוח אחרת והימים של בין כסה לעשור הם הזדמנות לסליחה - בקשת סליחה מעצמנו, בקשת סליחה מאחרים וכן, גם בקשת סליחה מהילדים.
כהורים, הרבה מאיתנו מרגישים אשמים, אם זה על שלא היינו שם מספיק, שחזרנו מהר לעבודה בתום חופשת הלידה, שנסענו לחופשה זוגית, שבמקום לערסל - יצאתי לרוץ או עם חברה, שלא ידענו לפתור את הפונקציה הקווית או לעזור בשיעורים בערבית, שלא הצלחנו למנוע מריבה או שלא הגנו עליה והיא נפגעה, שדיברנו בטלפון בדיוק כשהוא נכנס למכונית או כשלא תיווכנו מספיק משהו רע שקרה.
אבל עד כמה שזה בילד-אין להתייסר על שלא היינו טובים דיינו - לרגשות האשם אין תועלת אמיתית, ואולי השנה נסכים לחמול קודם כל על עצמנו ולקבל את עצמנו כפי שאנחנו. זה בסדר ואפילו מומלץ שנבקש להשתפר בתחום כזה או אחר, אבל אפשר גם שנסכים שבכל רגע נתון - אנחנו משתדלים לעשות את הטוב ביותר (אם נכון הדבר - נוכל, בינינו לבינינו, להעיד בעדות אופי צולבת).
כולנו שוגים, כולנו טועים שלא במתכוון, גם השלווים שבהורים כועסים, מגיבים לפעמים מהבטן, מרימים לרגע את הטון, אומרים מילה לא במקום, ואחר כך מתחרטים. מה שקרה - קרה, ויש לו משמעות, אבל לכל אחת ואחד מאיתנו יש גם את הדרך לשנות ולסלול את העתיד אחרת. אם זה בא באמת מהלב ולא מדובר בשגרת התנהלות פוגענית, למה שלא נבקש סליחה?
יצאתי מדעתי, תכף אשוב
אז אם יצאתם לרגע מדעתכם (מה שמאד הגיוני בתפקיד ההורי), כעסתם על החלב שהיא שפכה, לקחתם בכוח את הטרקטור שאחזה היד הקטנה או שברגע אחד של סידור הבית - העלמתם בטעות את אחת הבובות שלו, רדו לגובה העיניים שלה או שלו ובפשטות ובכנות תבקשו סליחה.
זה לא אמור לפגוע בגאווה, בסמכות או בעוצמה שלכם, וזה לא אומר שנכשלתם בתפקידכם. זה בא ללמד את כולנו, הורים וילדים, לחיות באומץ לצד אי השלמות שלנו. בדרך הזו, נעביר לילדים שלנו מסר חשוב לחיים: אתם בעלי ערך, אתם שווים לנו (גם אם לא בתפקידינו), היחסים הכנים, האוהבים וההדדיים איתכם חשובים לנו יותר מכל, ובבית שלנו אפשר ומותר לטעות. אף אחד על פני האדמה אינו מושלם (תחשבו כמה כאבי לב יכולה ההבנה הזו לחסוך מהם).
לשתף ולהתנצל - חלק מדרישות התפקיד
כהורים, חלק ממה שיעזור לנו לכוון ולדשן את האישיות וחוויות החיים של הילדים שלנו הוא השיתופים בחוויות מהיומיום שלנו, ברגשות, במחשבות ובחלומות שיש לנו. לצד סיפורי ההצלחות ורגעי השיא שחוויתם היום או בעבר, שתפו אותם גם במקרים שבהם טעיתם, העלבתם, אמרתם מילה לא יפה, שתקתם במקום להגן, עמדתם מן הצד כשהאחר נפגע.
וכשאתם תבקשו סליחה מהם - תנו מקום לרגש שהוביל אתכם לתגובה, ואולי ביחד, תצליחו לפענח איזה רגש התעורר אצל הילדים שלכם באותה סיטואציה והצית את הדליקה.
תרגול קבוע של שיחזור רגעי הכעס, התסכול, העלבון, חוסר האונים או האכזבה ילטש את היכולת שלכם להתבונן פנימה ולאט לאט לנטרל את ה"טייס האוטומטי" שרבים מההורים מתים להיפטר ממנו. כשאנחנו לוקחים עוד רגע מהיום שלנו ומתנצלים בו באמת - אנחנו מקדישים זמן להבנת הפרשנות שלנו את האירוע, לתרגום הפנימי שהדליק את הרגש והפעיל את התגובה שלנו.
התנצלות כשיעור לחיים
כשנבקש סליחה, ועם ילדים גדולים יותר גם נדבר על מה שקרה, נגלה, לפעמים, שמה שתרגמנו לעצמנו בראש בכלל לא היה, וכי הצד השני, גם אם הוא יוצא חלצינו, ראה את הדברים אחרת. שיח כזה ישפשף את כולנו בהכרת התפיסה הסובייקטיבית של כל אחד מבני הבית, כולל של הילדים שלנו - צעירים ככל שיהיו, ויאפשר לנו לעזור להם, במקרי הצורך, לחווט מחדש את דרכי החשיבה שמתחילות להתקבע כבר עכשיו.
מעבר לתחושת השוויון, הכבוד, המשמעות והערך שהילד שלנו ירגיש כשאנחנו נבקש ממנו סליחה, הוא ילמד שלהתנצל זה לא סוף העולם, ששיפוטיות וביקורתיות לא מקדמות, ושהרבה יותר חשוב מלהתבצר בעמדה שלך (ולהוסיף סבל לכאב שנוצר) - להשקיע ביחסים טובים ולבסס דיאלוג מחבר כבר מההתחלה.
קרן ארצי היא מנחת הורים ומשפחה במכון אדלר