מוות הוא נושא מאוד מורכב שרבים מאיתנו מנסים להימנע מלעסוק בו או לחשוב עליו. אולי זו גם הסיבה שחוקרים יודעים מעט מאוד על המוות והשעות או הימים הקודמים לו. מאחר שבוצעו עד כה מעט מאוד מחקרים על המוות, מספר מומחים רפואיים שיתפו את חוויותיהם משנים של צפייה בחולים על סף מוות כדי לנסות להעריך את מה שצפוי בסופו של דבר לכולנו.
רופא טיפול פליאטיבי (גישה טיפולית המתמקדת בשיפור איכות חיים והקלה על כאב החולים במחלות חשוכות מרפא) שהיה עד למאות אנשים שמתו במשמרת שלו, חשף מה לדבריו קורה לאדם כשהוא מת ואיך זה מרגיש למות. המומחה ניסה להסביר מה הוא ראה במטופליו בשעות ובימים שלפני מותם, כשמה שקורה בפועל עדיין מוגדר כתעלומה. לדבריו המוות מתחיל להתרחש בדרך כלל כשבועיים לפני שהלב עושה את פעימתו האחרונה, ויש מספר סימנים לכך שהמוות מגיע.
ד"ר שיימוס קויל, עמית מחקר לשם כבוד באוניברסיטת ליברפול, דיבר על תהליך המוות במאמר עבור The Conversation: "כמומחה לטיפול פליאטיבי, אני חושב שיש תהליך למוות שקורה שבועיים לפני שאנחנו עוברים לעולם הבא. במהלך התקופה זו, אנשים נוטים להרגיש פחות טוב. הם בדרך כלל מתקשים ללכת והופכים להיות ישנוניים יותר. הם מצליחים להישאר ערים לתקופות קצרות יותר ויותר".
הוא הוסיף: "לקראת הימים האחרונים של חייהם, היכולת לבלוע טבליות או לצרוך מזון ומשקאות חומקת מהם. בערך בזמן הזה אנחנו מבינים שאנשים 'מתים באופן פעיל' ובדרך כלל מעריכים שנותרו להם יומיים עד שלושה לחיות. עם זאת, מספר אנשים יעברו את כל השלב הזה תוך יום, ויש אנשים שיכולים להישאר על סף מוות כמעט שבוע לפני שהם מתים, דבר שבדרך כלל כואב מאוד למשפחות. יש דברים שונים שקורים לאנשים שונים ואנחנו לא יכולים לחזות אותם".
מה שקורה בגוף ברגע המוות עצמו אינו ידוע ברובו, אולם כמה מחקרים צופים שטף של כימיקלים שמשתחררים מהמוח. אלה כוללים אנדורפינים, שיכולים לעורר רגשות אופוריה באדם. ד"ר קויל אמר: "קשה לפענח את רגע המוות האמיתי, אבל מחקר שטרם פורסם מצביע על כך שככל שאנשים מתקרבים למוות, נרשמת עלייה בכימיקלים של המתח בגופם. עבור אנשים עם סרטן, ואולי גם אחרים, סימנים דלקתיים עולים פתאום. אלה הכימיקלים שמתגברים כאשר הגוף נלחם בזיהום. באופן כללי, נראה שהכאב יורד במהלך תהליך הגסיסה. אנחנו לא יודעים מדוע זה קורה, אבל זה יכול להיות קשור לאנדורפינים. שוב, עדיין לא נעשה מחקר מעמיק בנושא".
הוא הוסיף: "בסופו של דבר, כל מוות הוא שונה - ואי אפשר לחזות למי יהיה מוות שלו. אני חושב שחלק מאלה שראיתי מתים לא הרוויחו מעומס הכימיקלים 'להרגשה הטובה'. "אני יכול לחשוב על מספר אנשים צעירים יותר שהיו אצלי בטיפול, למשל, שהתקשו לקבל את העובדה שהם גוססים. היו להם משפחות צעירות והם מעולם לא הצליחו להירגע או להיכנע למוות בימיהם האחרונים".