יש לכם ילד אחד חברותי ואחר ביישן מאוד? כדאי שתקראו את זה

מה עושה הורה כשבביתו גדלים שני אחים שחייהם והתנהלותם שונים מאוד זה מזה, אולי אפילו הפוכים?
למשל, אח אחד מרוחק ומבודד, המתמודד עם חרדה חברתית, ואחות שהיא בדיוק להיפך - "חיה חברתית" שבטוחה בעצמה, פעילה ומקובלת.

הוא מבלה ימים שלמים בחדרו, משפיל מבט כשמזמינים אותו, מתבייש להגיב בקבוצות הוואטסאפ (או שמלכתחילה לא נמצא בהן), לא יוצא לטיולים ובילויים, לא יוצר קשרים חבריים ומשוכנע שאף אחד לא רוצה בחברתו. היא, לעומתו, פונה בחופשיות לאנשים ושמחה כשפונים אליה, יוצאת ומבלה עם חברות וחברים, פותחת קבוצות וואטסאפ בעצמה, נהנית ממפגשים ואירועים, וגם יוזמת כאלו, בטוחה בעצמה ובקשריה החברתיים שלה.

ועכשיו, תוסיפו להבדלים הללו עוד תנאי אחד משמעותי: החופש הגדול. היא - בציפייה רבה לחופש, שירחיב את טווח השעות בהן היא פנויה לבילויים, היכרויות וחברויות. והוא - בין אם חרד מפניו או אולי דווקא בהקלה גדולה לקראתו, אינו מתכנן לקחת בו חלק. בחופש, בהיעדר חובת נוכחות בבית הספר, הוא לא נאלץ לדבר עם איש, גם אם זה עולה לו בבדידות קשה. ילדים ונוער עם חרדה חברתית עשויים להעביר את כל תקופת החופש הגדול, מסוף יוני ועד תחילת ספטמבר, לבדם.

בימים אלו, כשהחופש הגדול הולך וקרב, כך גוברות החששות ואי הנוחות אצל ההורים. כשאחד האחים חברותי ופעיל, חוגג את החופש בפעילויות, מחנות קיץ, טיולי תנועה וסתם מפגשים בים או בבריכה, והשני מתמודד עם חרדה חברתית ואינו נהנה מכל אלו, הפער מחדד את הקושי, עלול להיות מכאיב ומתסכל, ולעורר לא מעט דילמות לגבי ההתנהלות המצופה מהוריהם, והרגשות הנלווים.

איך נחגוג ונשמח עם האחד מבלי לרחם על השני? איך נשמור על שניהם, נכיל את ההבדלים בהתנהלות ובתחושות, ונאפשר לכל אחד ואחת מהם להיות כפי שהם ושטוב להם, והאם יש צעדים שכדאי ואפשר לעשות כדי לסייע, לצד אותה קבלה?

אחד הנושאים שעולים באופן תדיר בהרצאות, בקבוצות ובהדרכות להורים, הוא פערים בבית, הבדלים בין אחים. זוהי מערכת היחסים הארוכה ביותר בחייו של אדם, והיא משפיעה ומושפעת מאוד (גם) מאיתנו, ההורים. כשיש שוני גדול בין האחים, ההתנהלות ההורית מול כל אחד מהם בנפרד ומול שניהם יחד עשויה להיות משמעותית מאוד לתחושות שלהם כלפי עצמם, כלפי אחיהם וביחס לקשר שביניהם.

כולנו יודעים ש"לא משווים בין אחים", אבל כולנו גם יודעים שבפועל - זה לא ממש אפשרי. זה בטבע שלנו.
מה כן אפשר לעשות? לעשות את המקסימום, במודעות ומבחירה, כדי שההשוואה הזו לא תפעיל ותנהל אותנו. להיות מודעים מאד לנושא, לייחודו של כל אחד מהאחים, לציפיות שלנו מהם בהזדמנויות השונות, לבדוק מה מפעיל אותנו ואיך, ולהיות אחראים לתגובות שלנו כלפיהם, כי כל ילד הוא עולם ומלואו והתפקיד ההורי שלנו מחייב אותנו כלפי כל אחד מילדינו בנפרד - וגם ביחד.

ביקשנו מאפרת חנן, רכזת ומנחת תחום הורים בעמותת רקפת, למפות 4 "מלכודות" נפוצות להורים לאחים, וספציפית כאלו שילדיהם שונים מאוד זה מזה בהיבט החברתי, ושצריך להיזהר שלא ליפול לתוכן:

רוב ההורים יודעים לא לומר "תראה את אחיך" או "אחיך בגילך היה..." ומצליחים שלא לציין השוואה מפורשת באזני האח, אבל מדובר בהרבה יותר מאשר השוואה מילולית. הרבה פעמים מדובר בשפת גוף, במבט בעיניים, בביקורתיות שצפה, בעקיצה קטנה ובאין ספור אופנים מילוליים ובלתי מילוליים.

כהורה, מדובר בעבודה עצמית בלתי פוסקת ובשיח פנימי שלא להשוות. ההשוואה היא טבעית, קשה מאוד להימנע ממנה לחלוטין, אבל צריך להשתדל, להתאמץ, ולהתחיל לפני הכל בשיח עצמי, פנימי, כדי לא להעביר את ההשוואה, הדאגה והאכזבה, גם לא באופנים בלתי מילוליים.

כהורים, אנו נוטים לרחם על הילד עם הקושי החברתי. אנחנו רואים אותו בבדידותו, וביתר שאת כשהיא מודגשת על ידי החיים החברתיים השוקקים של אחיו (או אחותו). אנחנו מודאגים, אנחנו מביטים עליו בעיניים מלאות חשש ועצב. אבל הוא לא זקוק לרחמים שלנו. למעשה, הוא צריך מאיתנו בדיוק את ההיפך.
הוא צריך את האמונה שלנו ביכולות שלו, דווקא כשיש בבית מישהו כל כך שונה ממנו, שמדגיש ומעצים את הקושי שלו. הדימוי העצמי שלו גם כך נמוך, הוא ממילא חושב שמשהו לא בסדר איתו, אז לפחות בעיניים שלנו ההורים, הוא צריך להצטייר כבסדר וכמסוגל.

דימוי נחמד הוא לראות בעצמנו את המראה שלו: אם יראה בעינינו מבט מעריך, מכבד, סומך ומאמין ביכולותיו יש יותר סיכוי שזה יחלחל לתחושותיו כלפי עצמו. אם יראה שם רחמים, דאגה, אכזבה - כך יראה גם הוא את עצמו.

כשיש שני ילדים כל כך שונים, השיח מולם הוא אחר. באופן טבעי, נסמוך על הילד שאין לו קושי חברתי, נאפשר לו יותר, נשחרר יותר. על הילד עם החרדה חברתית, זה שקשה לו ונמנע, ניטה לגונן יותר ולהגביל או לדרוש ממנו פחות. כך, נבקש רק מהאח החזק חברתית לסייע במשימות (ובוודאי כאלו שדורשות תקשורת עם אנשים: 'לך תביא מהשכן...') ובמקרים קיצוניים אפילו נפעיל אותו לטובת אחיו ('קח אותו איתך', או 'תסדר לו', וכדדומה).

דווקא מהמקום הזה, צריך לשים לב לתקשורת מול שני הילדים ולאזן. לא להניח הנחות מראש, לא לצפות רק מהאחד ולחוס על השני, לאפשר לשני הילדים לקחת חלק ולהרגיש מסוגלים ומועילים, ובאופן כללי לשמור על אופי ושיח נטרלי ודומה בין הילדים, שלא מייצר ומנציח פערים.

הרבה הורים משתפים כמה קשה להם לראות הצלחות. הציפייה לשינוי ושיפור היא גדולה כל כך שבדרך הם מפספסים את מה שטוב, את ההתקדמות, את מה שמצליח ועובד - כשזה מרגיש "קטן מדי", לא מספיק משמעותי. אצל ילדים עם חרדה חברתית ההתקדמות היא הרבה פעמים איטית, לא לינארית, ההצלחות קטנות, אך לא פחות משמעותיות.

אם משווים לאח או לאחות, הקושי לראות את ההישגים רב, כי הם נראים קטנים כל כך, וכמעט לא קיימים, אבל את ההתקדמות צריך למדוד ביחס לילד עצמו, ולא למקום שבו נמצא האח. זו נקודה מאוד חשובה ובעיני, נקודת מפתח ביכולת שלנו לתמוך בילד המתמודד עם חרדה חברתית.

חשוב לזכור - ההשוואה לאחים לא מקדמת, השאיפה שיהיו דומים בחוזקותיהם היא גם לא ריאלית וגם מזיקה. היא פוגעת בילד, היא פוגעת ביחסים בתוך המשפחה, והיא פוגעת בקשר שלנו עם הילד (ושלו עם עצמו). אם המטרה שלנו היא לחזק ולהעצים, השוואה לאח או לאחות שאינם מתמודדים עם חרדה חברתית היא דווקא אחד הדברים שמעכבים ומונעים את השינוי.

חשוב להימנע משיפוטיות וביקורת ולהיות במודעות מתמדת לנושא. יש חשיבות רבה ליכולת שלנו ההורים לראות את הילד כפי שהוא, את ההישגים שלו, את היכולות שלו, במנותק מאחיו. זה לא תמיד פשוט, וסביר שלא תמיד נצליח (וזה טבעי), אבל תמיד כדאי לנסות ולשפר. החופש הגדול זו הזדמנות חשובה ביותר עבור כולנו להתכונן מראש ולהימנע מהמוקשים הללו, כדי להעניק ל(כל) ילדינו מרחב משפחתי מכיל, מקבל ומצמיח.

בתאריך 22.6 יתקיים ברקפת וובינר ייעודי להורים בנושא החופש הגדול. ההשתתפות פתוחה לכולם וללא עלות https://rakefet-group.org.il/