הילד נמנע מלפגוש חברים? זה מה שאתם צריכים לדעת

אם הילד שלכם מעדיף להיות לבד ונמנע ממפגשים חברתיים, אם אתם לא יודעים על מה בדיוק לשים את האצבע, אבל מזהים שמשהו לא תקין, יש סיכוי טוב שהילד סובל מחרדה חברתית. ובניגוד גמור למה שרבים חושבים - חרדה חברתית אינה עוברת מעצמה. חשוב לטפל בה, והטיפול המוצע הוא אפקטיבי, יחסית קצר טווח, ומשנה חיים.

חרדה חברתית היא השכיחה והנפוצה ביותר מבין החרדות עמן מתמודדת האנושות, וביתר שאת מאז מגיפת הקורונה. עבור ילד עם חרדה חברתית, מרבית הסיטואציות החברתיות מהוות אתגר ואיום. הוא חושש מכשלון ונוטה לשיפוט עצמי שלילי, הוא חושש להביע את דעתו כדי לא לעורר כלפיו לעג, ובאופן כללי מרגיש דחוי ולא רצוי - למרות שבמציאות לא כך הוא. כדי להימנע מתחושת הדחייה הוא מסתגר, שותק רוב היום ונמנע ממצבים חברתיים שעלולים לפגוע בו, לתפיסתו.

אחת הדרכים היעילות ביותר היא שילוב בין טיפול פרטני בקליניקה, והשתתפות בקבוצה חברתית בשעות אחר הצהריים. בקליניקה יקבל הילד תמיכה רגשית ונפשית וילמד להתבונן בעצמו, להבין את הכוחות שמפעילים אותו, לזהות את המחשבות ה"מלחיצות" ולבחון אותן מחדש. יחד עם המטפל, הוא ימצא דרכים יעילות להתמודדות חברתית, ויאמץ דפוסי התנהגות שיאפשרו לו חוויה של הצלחה חברתית.

הטיפול כולל הדרכת הורים, והדרכה לצוות החינוכי ולדמויות משמעותיות נוספות - ביניהן המנחה בקבוצה חברתית בה ייקח חלק. הילד יקבל ליווי צמוד ומעטפת של כלים וטכניקות לתרגול, וכאן למעשה נכנסת חשיבות הקבוצה. הקבוצה החברתית היא סביבה בטוחה, מכילה ומחבקת שמסייעת למשתתפיה ומהווה מרחב בטוח להתאמן ולתרגל בו את שינוי דפוסי החשיבה והבחירה בהתנהגויות מקדמות ואדפטיביות. בקבוצה אפשר, ביחד, להתמודד בפועל עם החרדה, להתחזק ולפתח ביטחון עצמי ודימוי חברתי מוצלח יותר.

מטבע הדברים, למרות הסבל המתגבר, ילדים לא ייקחו החלטה עצמאית ויגיעו לטיפול מיוזמתם. לרוב הם אפילו אינם מודעים לכך שהקושי והמצוקה שהם חשים היא בעיה הניתנת לפתרון. צוות בית הספר ו/או ההורים הם אלה שמזהים בעיה כלשהי שאינה חולפת או אף מחמירה, ובעקבות זאת מפנים או מביאים את הילד לטיפול. לצוות ולהורים יש תפקיד משמעותי בזיהוי הקושי, ובהחלטה האם ומתי הוא מצריך טיפול, וכמובן בהבאת הילד לטיפול במידת הצורך.

כשמדובר בילד צעיר, העבודה הטיפולית נעשית בשיתוף מלא עם ההורים, הממלאים תפקיד חשוב בתהליך. כשמדובר בילדים בוגרים, בפרט אם כבר מלאו להם 18, העבודה הטיפולית נעשית בין מטפל למטופל, ורק במקרים חריגים או כאלה המצריכים התערבות הורית, אשתף את ההורים בתהליך.

ממש בתחילת התהליך, הילד לומד שהניסיונות לשליטה בחרדה או הימנעות ממנה אינם הדרך לפתרון, אלא למעשה הם הבעיה המרכזית שעימה הוא מאלץ עצמו להתמודד. הוא מקבל הסבר מפורט על מהי חרדה באופן כללי ("ידע הוא כוח"), וכמובן שגם על החרדה הספציפית שלו. וגם - לומד להכיר שיש רבים וטובים שחווים אותה, כמוהו. הרעיון הוא "לנרמל" את החוויה ואת ההתמודדות עימה.

משפטים שהורים אומרים כמו: "למה שלא תנסה ללכת לחבר או להזמין אלייך?", "זה לא נעים להרגיש חרדה, אבל זה גם לא מסוכן", יכולים להרגיע במידה מסוימת, אך באותה מידה לעצבן את הילד היות והם מפגישים אותו שוב עם הפחד. במקומם, נציע בקליניקה בניית סולם חשיפות - חשיפה הדרגתית לפחד, שהיא אבן יסוד בתהליך הריפוי.

ניקח לדוגמה נוכחות אישית בקבוצת ווטסאפ כיתתית. כתיבת תגובה כלשהי, יכולה לגרור תגובות לא רצויות שיגרמו לילד מבוכה, כאב, עלבון, לכן הוא נמנע מראש. אם הילד ישתתף בקבוצת ווטסאפ בטוחה ומצומצמת, הוא יוכל לאמן את "השריר החברתי", לתרגל ולכתוב עם פחות חשש מ"איך יגיבו". הוא יוכל לצאת מאזור הנוחות ולהעז, ומשם המעבר לקבוצת הווטסאפ הכיתתית יהיה רך יותר, ועל כך ארחיב בהמשך.

במפגשים של פעם בשבוע ולמשך שעה וחצי, הילדים מרגישים בטוחים ושווים בין שווים - יש בקבוצה עוד ילדים שנמנעים מקשר עין ומעדיפים להיות הצופים מן הצד, שמתביישים, שנבוכים. לאט לאט נוצרת היכרות אינטימית ותומכת בין חברי הקבוצה, שיח פתוח על תחושות ורגשות, למידה משותפת ועבודה על שינוי דפוסי החשיבה וההתנהגות.

לפרטים נוספים על קבוצות רקפת ברחבי הארץ ניתן להתקשר: 077-2017032 / 054-7234568 או דרך אתר העמותה

מחקרים מצביעים על כך שטיפול קוגניטיבי התנהגותי, פרטני וקבוצתי, יעילים במיוחד לטיפול בחרדה חברתית ומאפשרים שינוי משמעותי. ובכל זאת, קיים חשש טבעי אצל הילד להצטרף לקבוצה מסוג זה, גם כשזה שינוי שהוא מאד מייחל לו. הוא שואל את עצמו איך ירגיש כשייחשף בפני אחרים? האם ימצא בה את מקומו? האם המנחה תצליח להבין את הקושי שלו? האם באמת יתכן שיש עוד ילדים שמרגישים כמוהו?

בפועל, כשהוא מעז ומנסה, הוא מוצא את עצמו בקבוצה שהיא איננה קבוצה טיפולית, אלא קבוצה חברתית-רגשית הפועלת כזירה אימונית בגישה אינטגרטיבית, ובעיקר - היא חווייתית. הפעילות כייפית והוא מרגיש שייך ובקבוצת השווים. כך נופלות להן המגננות ומתחיל תהליך השינוי. עוד נושא שחשוב בעני להדגיש הוא הגמישות שקיימת במפגשים הקבוצתיים. חברים חדשים מצטרפים באופן קבוע, אחרים עוזבים בזמנם. יש כאן הזדמנויות חדשות ליצירת קשרים חדשים והשתלבות בקבוצה, שלעיתים משנה את המבנה החברתי שלה, דבר חשוב לעין ערוך.

היישום בשטח בא לידי ביטוי גם בפעילויות חיצוניות. יציאות למפגשים חברתיים, שבעיני רובנו הן טריוויאליות ובעיני החווים חרדה חברתית הן בגדר חלום, כמו: סרטים, הצגות, באולינג, ים, ארוחה במסעדה, לונה פארק וכל מה שהופך את המפגש לפאן אמיתי, נטול עכבות.

כאשר אני מפנה ילד לקבוצה חברתית אחר הצהרים, אני יודעת שהוא מקבל את כל המעטפת. אני כמטפלת במעקב אחרי ההתקדמות שלו, אני בקשר עם המנחה ואנו עובדות בשיתוף פעולה מלא.
אני מודה ומוקירה על הזכות שניתנה לי ללוות את מטופליי גם במרחב הפרטי וגם במרחב הקבוצתי - ולראות את חייהם משתנים.

גלית ימין היא מטפלת התנהגותית קוגניטיבית, ומנחה בעמותת רקפת