הספר הזה יעזור לכם להבין את החרדה הכי גדולה של הילדים שלכם

הספר "אוון הנסן היקר" שיצא לאחרונה בהוצאת מודן, מבוסס על מחזמר שהפך ללהיט בברודווי וגם תורגם לקולנוע. הספר וגרסאותיו הבימתיות הצליחו מאוד בעולם, וכבשו את הקהל בזכות כנות גדולה, סיפור התבגרות מקסים והעלאה למודעות של תופעה נפוצה במיוחד אך לא תמיד מדוברת - חרדה חברתית.

חרדה חברתית היא ההפרעה הנפוצה ביותר מבין הפרעות החרדה וכ-7 אחוזים מהאוכלוסייה מתמודדים עמה, בעוצמות ובביטויים שונים. סימניה ואותותיה הראשונים של חרדה חברתית מתחילים בילדות ונהיים נוכחים יותר ויותר לקראת גיל ההתבגרות. עם זאת, החרדה אינה נוטה לחלוף מעצמה, ואנשים שלא טיפלו בחרדה בגיל צעיר ימשיכו להתמודד עם השלכותיה גם בגיל בוגר. המשמעות עלולה להיות ריחוק וניתוק, צמצום היכולות האישיות ופגיעה בפוטנציאל האישי בכל מעגלי החיים (לימודים, תעסוקה, זוגיות, משפחה).

הספר, מביא את סיפורו של אוון הנסן, נער המתמודד עם חרדה חברתית ומרגיש שקוף בתיכון שבו הוא לומד. היחיד שכן מתייחס אליו הוא קונור, הבריון של התיכון, אבל היחס הזה מתבטא בעיקר בהצקות. לאחר שקונור מת, ומכתב שמיועד לאוון נמצא בין חפציו, כולם משוכנעים שהשניים היו חברים קרובים, והוריו של קונור רואים באוון סיכוי אחרון להכיר את בנם. אי ההבנה הופכת לתסבוכת של שקרים, שמביאה לאוון את מה שתמיד חלם עליו - פופולריות וקשר אנושי אמיתי, עד שהוא מתחיל לאבד שליטה.

הבאנו כאן כמה ציטוטים מתוך הספר, שאנשים המתמודדים עם חרדה חברתית יזדהו עמם בודאי, ומולם - הסבר מקצועי עם נגיעה אישית, מענת הלדשטיין בן-עמי, מנהלת תחום ילדים ונוער בעמותת רקפת, המתמחה בחרדה חברתית:

אני צריך להניח שהאני ה"אמיתי" הזה טוב יותר עם החיים. טוב יותר עם אנשים. וגם פחות ביישן. לדוגמה, אני בטוח שהוא לעולם לא היה מוותר על ההזדמנות להציג את עצמו בפני זואי מרפי בקונצרט הג'ז בשנה שעברה. הוא לא היה מבזבז את כל הזמן ההוא על ההחלטה איזו מילה תבטא הכי טוב את רגשותיו לגבי ההופעה שלה, אבל מצד שני לא תגרום לו להיראות כמו סטוקר - טובה, אדירה, מרהיבה, זוהרת, קוסמת, מוצקה - ואז, אחרי שסוף־ סוף התפשר על טובה מאוד, לא דיבר איתה בסוף, כי היה מודאג מדי מהידיים המיוזעות שלו.

אחד המאפיינים של חרדה החברתית היא שיפוט עצמי קפדני במיוחד. אותו קול בתוך הראש שלנו שלא מפסיק לתהות מה יחשבו עלינו אחרים וכיצד אנו נתפסים מבחוץ, כשהמתמודדים עם חרדה חברתית משוכנעים כי ישפטו לחומרה. אחת התוצאות של השיפוט העצמי, היא הימנעות. אם ממילא אתפס כאדיוט / מאוס / לא רצוי - כנראה שעדיף לי לשתוק ולא לנסות כלל. בקבוצות לילדים עם חרדה חברתית ברקפת אנחנו לומדים לוותר על המחשבות המעכבות האלה, להבין שהן נמצאות בתוך הראש שלנו, ולהחליף אותן במחשבות מקדמות, שיאפשרו לנו להעז יותר.

"אז פשוט החלטת לא לאכול אתמול בערב?" זאת אימא שלי, שעומדת מעליי ומחזיקה את השטר של עשרים דולר שלא השתמשתי בו. אני סוגר את המחשב הנייד שלי ודוחף אותו מתחת לכרית. "לא הייתי רעב". בחייך, מתוק. אתה צריך להיות מסוגל להזמין לך אוכל אם אני בעבודה. היום אפשר לעשות הכול אונליין. אתה אפילו לא צריך לדבר עם אנשים". אבל תבינו, למעשה זה לא נכון. צריך לדבר עם השליח כשהוא מגיע אל הדלת.

החיים של המתמודדים עם חרדה חברתית מורכבים מאתגרים רבים ושונים, מדי יום. כאלה שאדם אחר אפילו לא ייתן את דעתו עליהם. הפעולות הכי פשוטות ויומיומיות לכאורה לעתים נתפסות כקריעת יום סוף עבור החווה חרדה חברתית. לכן, גם ההתקדמות צריכה להיות בקצב אישי, תוך תחושת הצלחה והישג. הרבה הצלחות קטנטנות מייצרות לבסוף את השינוי.

"אני לא רוצָה עוד שנה כזאת, שבה כל שישי בערב אתה יושב לבד מול המחשב שלך. אתה חייב למצוא דרך להיות יותר פתוח ולתקשר". אני מנסה. זה לא שאני לא מנסה. היא מבחינה במשהו על השולחן שלי. "הֵיי, אני יודעת." היא מוציאה טוש מהספל. "אולי תסתובב היום ותבקש מכל מיני תלמידים לחתום לך על הגבס? זה שובר קרח מושלם, לא?" קשה לי לחשוב על משהו יותר גרוע...

אני לוקח את הטוש באנחה בלי להיישיר אליה מבט. "אֵה". היא הולכת לעבר הדלת, ובדיוק כשאני חושב שאני משוחרר, היא מסתובבת בחיוך מודאג. "אני כבר גאה בך". "הו. יופי." החיוך שלה צונח מעט, והיא יוצאת. מה אני אמור להגיד? היא אומרת לי שהיא גאה, אבל העיניים שלה אומרות משהו אחר. היא בוחנת אותי בהרהור כאילו אני כתם באמבטיה שהיא לא מצליחה לנקות, ולא משנה באיזה מוצר היא משתמשת. גאה בי? אני לא רואה איך זה אפשרי. טוב, אז בואי פשוט נמשיך לשקר זה לזה.

להיות הורה לילד המתמודד עם חרדה חברתית זה לא עניין פשוט. לצד העובדה שקשה לראות את הילד במצוקה, הקושי החברתי של הילד 'לוחץ' הרבה פעמים על נקודות רגישות אצל ההורה. לעתים כי הוא עצמו התמודד או מתמודד עם חרדה חברתית - ולעתים להיפך, ומתקשה להבין את ה"בחירה" בהימנעות. קשה לדעת לפעמים מה לומר ואיך לעזור.

גמרתי מה שהייתי צריך לעשות בלוקר שלי, אבל אני עדיין עומד פה, מעמיד פנים שאני מחפש משהו. יש יותר מדי זמן עד לצלצול, ואם אסגור את הלוקר שלי עכשיו, אצטרך להסתובב קצת. אני רע מאוד בלהסתובב קצת. הסתובבות כזאת מצריכה ביטחון עצמי ובגדים נכונים ותנוחה נועזת אבל נינוחה.

חרדה חברתית היא 'חרדה שקופה'. במקרים רבים אין לה ביטוי חיצוני (ואם יש, כמו למשל הסמקה, הזעת יתר - לרוב ניתן להסתירם באמצעות ריחוק והימנעות), כך שבמרבית המקרים לא ניתן לדעת באיזו מצוקה נמצא האדם שלידנו. לכן, רק העלאה של התופעה למודעות ושיח פתוח בנושא, יוכלו לסייע ולאפשר למי שמרגישים כך, לפנות לעזרה מהסביבה.

זה שהעברתי את הקיץ רחוק מהחיים הנורמליים שלי הפך את המצב למלחיץ אפילו יותר, כשהגיע הזמן לחזור. באמצע אוגוסט כבר נלחצתי מזה שהקיץ נגמר וששנת הלימודים מתחילה.

שינויים, מעברים, כניסה למסגרת חינוכית-חברתית הן עניין מלחיץ מאוד, אבל לא פחות, מלחיץ להתמודד עם החופשות. בחופשות, התלמידים המתמודדים עם חרדה חברתית מתנתקים מהמסגרת שמחייבת אותם לצאת מהבית ולקיים קשרים חברתיים. הבדידות המתלווה לחופשות הארוכות קשה מנשוא ומחייבת כמובן הסתגלות וכוחות כדי לחזור ללימודים בסופה. קבוצות רקפת מהוות במקרים אלה עוגן חברתי יציב ורציף ומסייעות הן בהפגת הבדידות במהלך החופשות, והן בהתמודדות עם החזרה למסגרת, בהמשך.

הקטעים שציטטנו מתוך הספר נותנים הצצה לחרדה החברתית של אוון ולהתמודדות שלו איתה, אבל הספר עוסק בהרבה יותר מכך, ובעצם, במערכות יחסים - במשפחה, בחברה, בהתבגרות, ברצון האנושי של כולנו להיראות, להשתייך, לגבש זהות ועל המחירים שאנחנו משלמים בדרך. כך גם המתמודדים והמתמודדות עם חרדה חברתית, הם בני אדם שלמים ומורכבים. ילדים להורים, אחים ואחיות, חברים וחברות, תלמידים, חובבי מוזיקה, גיימינג, ציור או שחמט. ככל שהחרדה חברתית לא תגדיר את כל ההוויה של האדם, היא תהיה פשוט אתגר להתמודד איתו.

אם אתם מתמודדים עם חרדה חברתית, או מכירים ילדים, בני נוער, צעירים מבוגרים המתמודדים איתה, דעו שיש מה לעשות ושניתן לשפר את איכות החיים, וכדאי לעשות זאת מוקדם ככל הניתן - כדי לצמצם את הפגיעה והפספוס. פנו לעמותת רקפת דרך אתר העמותה או בטלפונים: 077-2017032 / 054-7234568.

את הספר 'אוון הנסן היקר' ניתן להשיג בחנויות הספרים ובאתר הוצאת מודן