זה לא אתם, זה הם: הדרך לשרוד מריבות בין אחים

ככל הידוע לנו, הראשונים שעשו את זה היו קין והבל, כשקין הלך עם הקנאה באחיו הכי רחוק שאפשר. בהמשך, זה כמעט קרה שוב עם יוסף, כשאחיו השליכוהו לבור, בתקווה שיצא מחייהם לתמיד. ועוד כמה מאות שנים צפונה, הגענו לחורבן בית המקדש השני, שנהרס כליל בגלל מלחמת אחים.

אז אפשר להירגע - אתם ממש לא לבד בעניין. זו צרת רבים. איזו הקלה, זה לא אתם שכושלים כאן כהורים, אלה הם, שפשוט לא מסוגלים להפסיק להתקוטט. אבל בינתיים מה עושים עם כל הוויכוחים, הצעקות, הדרמה, האלימות והדרישות החוזרות ונשנות מכם להתערב ולהכריע?

ראשית, מקבלים את המריבות כמשהו טבעי ורצוי. מריבות אחים הן ההזדמנות לתרגל, בתנאי מעבדה, אינטראקציות עם "קבוצת השווים" לקראת חיים שלמים של התמודדויות חברתיות במשפחה, עם חברים, בלימודים, בצבא, בעבודה, בזוגיות ובשאר הזירות. כן, הוויכוחים הם למעשה תרגיל על רטוב ביישוב חילוקי דעות, הצבת גבולות, עמידה על עקרונות וביטוי צרכים, ניהול משא ומתן, הגעה לפשרה ואם יש לכם מזל - גם התנצלות ופיוס.

עוד משהו שכדאי לדעת הוא שפעמים רבות, ובפרט בגיל ההתבגרות, מריבות האחים הן דרכם של המתבגרים לבטא את עצמאותם ונפרדותם מאחיהם, ולבסס איתם מערכת יחסים חדשה ואחרת. כשמדובר באחים הבוגרים, הרקע יכול להיות שינוי של תחומי ההתעניינות שגורר ריחוק מאחיהם הילדותיים, ואילו כשהאחים הצעירים נכנסים לגיל ההתבגרות, המריבות יכולות לבטא את מרידתם בסמכות האחים הגדולים.

בכל מקרה, זכרו שאין בעובדה שהילדים והמתבגרים שלכם רבים ביניהם, כדי להעיד על כך שהם לא אוהבים אחד את השני, ושבשעת הצורך לא יגנו זה על זה בחירוף נפש, במאבק כנגד צד שלישי.

התשובה היא - כמה שפחות. וגם אז, חשוב לעשות את זה נכון. הרעיון הוא כזה: כבר הבנו שמריבות אחים הן חדר כושר לפיתוח מיומנויות חשובות. אך מעבר לזה, כל התערבות שלכם יכולה להיתפס כלא הוגנת, על ידי אחד הצדדים או שניהם, ועלולה לבסס דינאמיקה של קורבן ותוקפן, מציק מול מוצק, חסר ישע מול רשע, ושאר תוויות שאתם ממש לא רוצים להדביק לילדים שלכם. זכרו שהמטרה שלכם היא לא רק לכבות את השריפה המקומית, אלא להוציא את הילדים מחוזקים ובתחושת מסוגלות, ולכן כדאי להעביר להם מסר שאתם מאמינים ביכולת שלהם לפתור את המחלוקות שלהם בעצמם.

ומתי בכל זאת להתערב? כשהמריבה חצתה מבחינתכם את הגבולות שאתם מאמינים בהם, ו/או כשהיא הפכה לאלימה, במובן הרחב, והלא רק פיזי של המילה.

איך להתערב? הנה כמה קוים מנחים איך לעשות את זה נכון ויעיל:

• אתם לא שופטים ולכן זה לא מתפקידכם להקשיב לטענות הצדדים ולהכריע מי צודק. אל תדאגו, גם אם תצליחו לרדת לשורש העניין, בתוך ים העובדות הסותרות שתשמעו כשתנסו לברר מי התחיל, אתם יכולים לסמוך על הילדים שלכם בעניין הזה ב-100 אחוז, זה לא ימנע את המריבות הבאות.

• ותרו על הבירור מי התחיל את הריב ובמקום - בררו על מה נסוב הוויכוח, כך שתשדרו מסר שאתם לא בעניין של האשמות, אלה מוכוונים לעזור להם להגיע ביניהם להסכמה.

• ההתערבות היא תמיד בפניה לרבים ולא לצד אחד "אני לא מוכן שתהיה אלימות בבית" ולא "אני לא מוכן שתרביצי לו".

• שמרו על שיח מכבד במהלך "שיחות השלום", ואם אחד הצדדים לא מקיים זאת, עצרו את המהלך, עד שיירגע.
• עודדו את הצדדים להגיע לבד לפתרון המוסכם על שניהם. אחד הנושאים השכיחים למריבות אחים הוא חלוקת משאבים (מחשב, זמן במקלחת, בגדים וכו') אז בקשו מהם להציע הסדר תורנויות הוגן, ובמידת הצורך, תעדו את ההסדר בכתב, כך שיהיה יותר קל לעקוב אחר אכיפתו. בהקשר זה, אגב, לגמרי לגיטימי, שתאסרו על שימוש במשאב, נשוא המריבה, עד להשגת הסכמה על חלוקת הזמנים.

• הבדילו בין "הוגן" ל"שווה" - התייחסו אל הילדים באופן הוגן, כשהשאיפה היא שכל ילד יקבל מכם את מה שהוא זקוק לו, ולא בהכרח העתק מדויק של מה שאחיו קיבלו. הסבירו לילדים שלכל ילד יש צרכים שונים, ובהחלט מותר לכם להתאים את תגובותיכם ומעשיכם לגיל הילד, לאופיו, ולאפשרויות שעומדות בפניכם בנקודת הזמן הזו.

יהודה לימן הוא פסיכותרפיסט ועו"ס קליני, מרצה לחינוך בקריה האקדמית אונו ומייסד מרכז לימן