אם יש דבר שמציק לי, בני היקר, זה שאתה לא תכיר אותי בשיאי. אתה אולי לא מצליח להעלות בדעתך, אבל לאבא היה פעם שיער שחור ומלא. רגליים קופצניות. אנרגיות. הוא לא היה נאנח כל הזמן, מנקר על הספה בסלון, רוטן על העולם. עשיתי אותך בגיל מאוחר, ויש לזה מחיר. כנראה שלא נוכל לשחק כדורגל בחצר. אולי אעשה בושות בטיולים השנתיים. אשתעמם באומללות בזמן שאנדנד אותך בגינה. אבל לפחות אני כבר בגיל שלא מתחרט ולא מתייסר. זה גם חשוב.
מה לעשות, כל החיים הייתי בקצב אחר. לא ראיתי את זה כעיכוב, אלא להפך, תהיתי לאן כולם ממהרים. התחלתי ללמוד מאוחר, התחתנתי מאוחר, ועכשיו אני בהורות מאוחרת. אני ממש לא מתכוון להאשים את עצמי על כך שהפכתי שוב לאב בשלהי העשור החמישי של חיי, אלא פשוט לשמוח על הזכות, על האפשרות, על היכולת לבחור. לגברים יש את הלוקסוס הזה. אנחנו צריכים להגיד תודה על הביולוגיה שמאפשרת לנו להתנהל בשאננות במשך עשרות שנים, בלי לחץ, בלי שעון שמתקתק, בלי ביציות שנמוגות, וליהנות מהאופציה להמתין לרגע הנכון (גם בפרק ב'). אז חיכיתי, התבשלתי, ובאת. כמו שנהגו לומר על השירה של פרנק סינטרה - באיחור של תו, בדיוק בזמן. כן, אני זוכר ציטוטים על סינטרה.
עשיתי אותך מאוחר, וזה בסדר. אולי לא יהיו לנו הרבה שנים איכותיות ביחד, אבל יש גם צדדים טובים. אני בשל ומנוסה. חכם יותר. פחות לחוץ, פחות נסחף, פחות מבוהל. היית צריך לראות אותי בתור אבא צעיר עם אחותך הבכורה, איך הייתי רץ אליה על כל פיפס שיצא לה מהפה, מנגב לה את האף עם שלושה מגבונים על כל טיפת נזלת, נבהל מכל בכי ותלונה, יצרנו מפלצת. אילו היא הייתה כמוך, פדלאה שבגיל שנה עדיין בקושי זוחל ויושב, כבר הייתי בפאניקה, לוקח אותה לפיזיותרפיסטים הכי יקרים בעיר, משתגע מהשוואות לתינוקות אחרים, נלחץ משטויות. מזלך שאני רגוע. ניצלנו.
כל מה שלמדתי על חשבונה, הוא רווח נקי עבורך. למשל, שיחס עודף רק מקלקל ומשחית, שעדיף לילד אבא שקול, גם אם הוא עייף וכבד. אז אולי לפעמים זו נראית לך הזנחה, לפעמים אתה תוהה למה אתה צורח בסלון ואבא לא בא אליך בריצה ומיד מרים אותך, אבל זה לטובתך חמוד, תאמין לי, קצת הזנחה הורית תעשה לך רק טוב.
אל תפספס
יש יתרונות. עד כמה שהמצב הכספי קשה עכשיו, פעם הוא היה יותר לחוץ. אתה לא יכול לדמיין בכלל באיזו דירה קטנה גרנו לפני כן. אז אולי אבא הזדקן, אבל המצב השתפר. אני פחות מבולבל מקצועית, פחות מתוסכל וחולמני, יותר יציב רגשית. אני כבר בגיל שבו לא יודעים איזו מחלה, רק שהיא מעבר לפינה. אז אני אסיר תודה, מוקיר ומעריך, מבין שהיום אני הכי צעיר שאהיה אי פעם. נהנה מהילדות שלך, מנסה להתענג עליה כמה שאפשר, מבין ויודע שאוטוטו החמידות הזאת תיגמר.
סלח לי על חוסר הסבלנות
במקביל מכרסמים החששות, החרדות, החרטות. אני מרגיש את התשישות הזאת, שלא הייתה בעבר. אתה מעיר אותי בלילה בבכי, ונדרשות לי דקות ארוכות להתעשת. אני כבר לא החתול שהייתי, מקפץ מחדר לחדר, מבר לבר, כיום לילות של חמש שעות שינה משבשבים לי את החיים. סלח לי על חוסר הסבלנות, על התגובות המאוחרות.
וזה עוד כלום. אני לא נהיה צעיר יותר. משתעמם מהר יותר. כבר עכשיו אני האבא הכי מבוגר בגינה. מה יהיה כשתהיה בן 8 ותרצה שארד איתך למגרש למטה לשחק כדורגל? איזו אכזבה, לי ולך, איזה מפח נפש, בשביל מה אני אבא בכלל אם לא בשביל זה? ואיזה קשיש אהיה כשתחגוג בר מצווה, זה כבר גיל להחזיק נכדים, לעזאזל. כאן הבדיחה כבר תהפוך לאמת: אתה לא בן זקונים, אלא בן זקנים.
החישובים לא מרפים ממני. בן כמה אהיה כשתתגייס? הרי זה גיל למנוחה, לנחת, לצאת לפנסיה על יאכטה, לא לחיות בחרדות בלתי פוסקות על בן בצבא ההגנה לישראל. מסיבות חנוכה הן קלאסיקה, אבל איך כאבא מזדקן אעמוד בכל השאר? אסיפות הורים, מסיבות סיום, לחפש מפעיל ליום הולדת בגינה, כמה אפשר? על הסיכוי לראות נכדים ממך ויתרתי כמובן. אין סיכוי. נס אם אהיה בחתונה שלך בכלל. למעשה, *אתה* הנכד. תתכונן לפינוקים, מתנות ושוקולדים. הנוקשות עם הגדולים לא הובילה להצלחה כבירה.
דבר אחד מצער אותי כבר עכשיו, וזו הזיקנה. כבר כעת ניתן להרגיש אותה אורבת ומתקרבת, מהר מאוד היא תנחת על ראשנו. אתה תהיה צעיר, במיטבך, ותקבל אבא סיעודי. בגיל מוקדם מדי אהפוך עליך לעול. הנחמה היא שכרגע אני רק רוצה לנצל איתך כל רגע, ובעיקר להישאר בריא. זה נחמד, אתה גורם לי לרצות להאריך ימים. תודה. וסליחה.