ביום שישי האחרון חל יום ההשמנה הבינלאומי. הבחירה לציין בצורה שכזאת את ההתמודדות שעוברים מעל למחצית מהאוכלוסייה בישראל, נשים וגברים, החיים עם עודף משקל ועם השמנה מעלה תמיהה. האם האדם השמן צריך להמשיך לקבל תזכורות שגופו מעיד לכאורה על בריאותו? והאם יום בינלאומי מיוחד הוא באמת נדרש לחיזוק התזכורת, כאשר מדורי הבריאות ותוכניות הבוקר והמגזין מוצפים מדי יום בעשרות אייטמים הסוקרים דיאטות מגבילות חדשות, שככל הנראה, כמו גם הקודמות להן, לא "יפתרו את מגיפת ההשמנה" אך עלולות לגרור את אלה שמאמצים אותן עמוק יותר לתוך מעגל התסכול ואף לפגוע בבריאותם?
השמנה היא קודם כל תיאור מראה. דמיינו לעצמכם ימים בינלאומיים נוספים כגון יום הנמשים הבינלאומי ויום הגבוהים הבינלאומי, עליהם לוקחות חסות חברות מסחריות וקמפיינים ממוקדים בפתרונות רפואיים שונים. חלקם פולשניים ומסוכנים, חלקם נמצאו במחקרים הרבה פחות יעילים מכפי שמנסים להציג אותם. אך, אם יש לך נמשים, ומוצעים לך פתרונות לפתור זאת, זה הרי בטוח - שיש לך בעיה.
לא קל להיות שמן בתרבות שמנופובית
השמנה, לצערי, היא אינה רק תיאור של מראה, לאורך ההיסטוריה היא התפתחה עד לכדי מילת גנאי, תוך שהוצמדו לה תכונות אופי כגון עצלות, חוסר דאגה עצמית, זללנות, חוסר אחריות והעדר תרבותיות. אנחנו ממהרים גם ליחס אליה מצב רפואי באופן אוטומטי, על אף שלא כך הדבר.
הסיפור העצוב ביותר עם הגדרת השם בצורה הזאת הוא שיום ההשמנה הבינלאומי לא מספר את הסיפור של האדם השמן. האדם שחי בגוף גדול. הוא ממשיך להתעלם מהפרט, ולהתייחס להשמנה שלו כבעיה. כדבר לא רצוי שצריך לפתור. ובעיקר לפתור עבורו כחברה, אנחנו מעוצבים לפחד מהשמנה, ולהפנים את תכונות האופי שמייחסים לאדם השמן כאמיתות, עד כדי כך שבני אדם במשקל תקין לחלוטין יחוו את עצמם ויגדירו עצמם כשמנים וייחסו לעצמם תכונות אלה.
עבור בני אדם רבים החיים עם עודף משקל והשמנה, או חווים את עצמם כאלה, נוכחת חוויית "לא מספיק" מתמשכת - לא טוב מספיק, לא משתדלת מספיק, לא "רוצה את זה מספיק", לא בעלת כוח רצון מספיק. חוויית העדר מקום לגופם ולנוכחות שהוא תופס, ובכך העדר מקום להם עצמם בסביבתם ובינם לבין עצמם.
וכמובן, חוויה מתמשכת כמושא של ביקורת ושל עיניים שעוקבות על איך, כמה, מתי הם אוכלים ועוד חוויות קשות רבות, שבהן הצורה שבה שופטים את ההתנהגות והשאיפות של אדם הגדול - היא קודם כל דרך הקליפה שלו - והאם הן הולמות את היותה קיימת.
בני-אדם שמנים ישימו את עולמם על מעצור, ויצאו לעיתים לעשרות ניסיונות להוריד את משקלם ולשנות את גופם ולהקטין אותו - רק על מנת שירגישו נוח לשבת בארוחה משפחתית, מבלי לשאת ביקורת על הבחירות שלהם מסביב לשולחן. על מנת לקבל טיפול רפואי בנושאים שאינם קשורים לצורת גופם, מבלי הפחד שהגורם הרפואי יבטל את מצוקתם ויקבע כי בעיותיהם נובעות ממשקלם העודף.
אפשר לאכול בריא ונכון - ועדיין להיות שמנים
כאנשי בריאות, אנחנו ממליצים לקדם הרגלי אכילה המבוססים על מזון טרי ועשיר, ולהפחית בצריכת מזון אולטרה-מעובד. עם זאת, האמת היא שאדם יכול לחיות בגוף גדול ומבלי שזה יעיד דבר שלילי אחד על הרגלי האכילה שלו. האמת היא, שמחקרים הראו קשר בין ביצוע חוזר של דיאטות וניסיונות לרדת במשקל (דיאטות יו-יו) לבין התפתחות של מחלות קרדיו-מטבוליות ופגיעות שונות בבריאות. ביצוע של דיאטות ובפרט דיאטות עם כללים נוקשים בגילאים צעירים הם גורמי סיכון להתפתחות של הפרעות אכילה.
עוד בוואלה!
האמת היא, אפוא, מורכבת. האם נכון ומקדם את בריאותנו לשאוף לאמץ אורח-חיים בריא? בוודאי שכן. האם אורח-חיים בריא והרגלי-תזונה המתאימים לנו יובילו לירידה במשקל? ממש לא בטוח. האם ירידה במשקל היא סמן לכך שאימצנו הרגלי אכילה נכונים לנו ומקדמים את בריאותנו? לא.
התפיסה הכללית כי על מנת לקדם בריאות יש לרדת במשקל, ושהתוצאה של אכילה התואמת את הצרכים של האדם תהפוך אותו רזה - אינה נכונה ואף מסוכנת. אם אתם חיים בגוף גדול ואתם קוראים את השורות האלה, חשוב שתדעו שהמידה שלכם והצורה שלכם אינן חייבות להיות קשורות להרגלי האכילה שלכם. המשקל שלכם, בפני עצמו, לא מעיד על כך שאתם אוכלים "יותר מדי".
המציאות הזו מעוותת ומתסכלת
אחד מהעיוותים הגדולים הוא שאדם שנולד לגוף שאינו עומד בסטנדרטים האידיאלים לא רק יסבול מעצם החריגות שלו, אלא גם מכך שהוא יחיה את חייו ברדיפה אחרי גוף שהוא לא שלו. לא רק שהוא יסבול מחוסר ההתאמה התמידי שלו, הוא גם עלול לחיות את חייו תחת ההנחה הוודאית (והלא תמיד נכונה) שהוא אוכל יותר מדי ועליו לשנות את הרגליו, להיות חזק מול דחפיו, ולהשתדל יותר.
לא רק שהסביבה תאמין בזה, הוא עצמו יאמין בזה, על אף שמצבים רבים בשטח וגם הספרות המחקרית יראו שאנשים שחיים בגוף גדול לעיתים יבצעו הקרבות אדירות, גבוהות יותר מחבריהם הצרים והרזים. הם יאכלו פחות, יתאמנו יותר, ועדיין ההתייחסות של הסביבה אליהם ושלהם לעצמם תהיה כאילו הם נכשלים במשימה.
זהו, לדעתי, חוסר הוגנות מוחלט, לא רק שהאדם לא "נופל" בנורמות החברתיות והתרבותיות בהן הוא חי, לא רק שהוא יהיה עסוק בתזונתו ובהגבלות שהוא מציב על עצמו, שיכולות להיות רדיקליות יותר משל חבריו מסביבו, אלא שגם היות והמשקל לא ירד, או ירד ואז יחזור - הוא גם ימצא בתסכול תמידי.
אם אתם חיים בגוף גדול וקוראים את השורות האלה, דעו שאני כואב את הכאב שלכם, רואה את חוסר הצדק, מכיר בתסכול שלכם. תורידו את כלי הנשק. אתם עושים מספיק.
שחר כוכבי הוא דיאטן קליני, פסיכותרפיסט בהתמחות ומטפל בהפרעות אכילה. מנהל הקליניקה לתזונה וטיפול קוגניטיבי-התנהגותי ואקטיביסט בתחום דימוי הגוף.יוזם #משניםאתהשפה הקוראת להפחית סטיגמת משקל, שמנופוביה והתנהגויות אכילה מזיקות בתחומי הכושר, הטיפול והרפואה