אחרי שנתיים של מגיפה, האנשים שמטפלים בנו גמורים. איך עוזרים להם?

כשחושבים על הגיבורים של ימי הקורונה, לצד הבדיחות המתבקשות על שליחים שהביאו לכולנו אוכל ומצרכים, כמובן שהדבר הראשון שעולה לראש הם הרופאים והרופאות, האחים והאחיות והצוותים התומכים - שעמדו בחזית המאבק נגד נגיף מתעתע שכל הזמן שינה את כללי המשחק והכניס המון חוסר ודאות, פחד וטלטלות למערכות הבריאות בארץ ובעולם. אחד מהסמלים הבולטים של הגל הראשון היה אנשים שיצאו למרפסות ומחאו כפיים לצוותים הרפואיים. לצד זאת, מי שעמדו בחזית המאבק מספרים שהם לא הרגישו שאנשים באמת רואים אותם או מעריכים את ההקרבה שלהם.

פרופ' גולן שחר, מומחה לפסיכולוגיה קלינית ורפואית באוניברסיטת בן גוריון, המשמש גם כחבר סגל נלווה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ייל, מכיר היטב את התחושות האלו. הוא מטפל ברופאים בכל הדרגים - מסטודנטים לרפואה ועד למנהלים בכירים. "בתחילת הגל הראשון, בדיוק כשאנשים יצאו למרפסות למחוא כפיים, רופא שטיפלתי בו סיפר שילדים לא רצו לשחק עם הילד שלו, כי ההורים שלהם ביקשו. כי הוא רופא, ולכן הוא חשוף יותר. אז הוא שאל מה עוזרות הכפיים אם הילד שלו מרגיש כל כך בודד ומנודה?"

לדבריו, יש פער דרמטי בין הציפיות שלנו מהצוותים הרפואיים, בין האופן שבו אנחנו תופסים אותם ואת חשיבות התפקיד שלהם, לבין התנאים והיחס שהם מקבלים מכולנו בפועל. "לתפיסתי, היחס לרופאים הוא כמו במשל הסוס - אתה מוריד לו כל פעם קצת קש עד שיום אחד הוא פשוט קורס. אנחנו לוקחים את טובי בנינו ובנותינו, שמים אותם בסיטואציה בלתי אפשרית - וההשפעה של זה ניכרת בכל הדרגים. אני רואה אותה אצל סטודנטים, סטאז'רים, מתמחים, מומחים וגם רופאים בכירים מאוד".

למעשה, המבנה ההיררכי ותחושת השליחות והאינטנסיביות של העבודה כרופא, מזכירים מאוד את השירות בצה"ל, אם כי פרופ' שחר מדגיש שבין חיילים לרופאים יש הבדל אחד משמעותי. "רופא הוא סוג מיוחד של גיבור. הוא לא קילר, הוא הילר. מצופה ממנו להיות גם אמפתי, מכיל, להחזיק מעמד, גם כשהוא מתמודד עם מצבים ומטופלים מורכבים. לכן, כשהוא מתפרץ, נשבר, או פשוט לא עושה את מה שמצופה ממנו, זה מזעזע אותנו. לכן אנחנו רואים התפרצויות ואפילו אלימות נגד צוותים רפואיים, גם בזמן הקורונה", הסביר.

כמו שבצבא לפעמים מתעלמים מההקרבה ומהקשיים של תומכי הלחימה, גם בזירה הרפואית לא תמיד מייחסים מספיק חשיבות למסירות, למחויבות וכמובן גם לקשיים של האחיות, האחים והצוותים התומכים שמתמודדים עם קשיים מורכבים וייחודיים בכל יום מחדש.

ד"ר אודיה כהן עבדה במשך 15 שנים כאחות עד שהחליטה להמשיך ללימודים גבוהים באקדמיה. כיום היא מומחית למוכנות למצבי חירום באוניברסיטת בן גוריון ולאורך הדרך ערכה שורה של מחקרים על האופן שבו הצוותים הסיעודיים הושפעו ממצבי חירום בכלל וממשבר הקורונה בפרט. באחד המחקרים המעניינים שהובילה בשיתוף עם ד"ר רמי פוזיס מהמחלקה להנדסת מערכות תוכנה ומידע באוניברסיטת בן גוריון, אפשר להבין את עוצמת הפגיעה הזאת מזווית ייחודית. המחקר פורסם ב-2020 בכתב העת Journal of Medical Internet Research ובמהלכו ניתחו את השיח בטוויטר של עובדי בריאות דוברי אנגלית בימים שלפני המגיפה ובמהלכה.

"הנתונים מראים באופן מובהק שרמת העצבות עלתה והשמחה ירדה. גם רגשות כמו כעס ופחד עלו וירדו בסנכרון מדויק עם גלי ההתפרצות. לי זה בעיקר עצוב כי כשמתסכלים על הנתונים האלו מבינים שמישהו צריך להתעשת ולפעול לשינוי המצב. אנחנו כאנשי בריאות, כאנשי מנהל הסיעוד וגם משרד הבריאות מוכרחים לחשוב איך תומכים בצוותים האלו שמתמודדים עם הקשיים האלו כבר תקופה מאוד ארוכה, עם השלכות לא פשוטות על הגוף והנפש".

ולא רק מחקר הטוויטר שיקף את תמונת המצב העגומה הזאת. במחקרים אחרים ראתה ד"ר כהן כי כ-90 אחוזים מעובדי מערכת הבריאות העידו שהם מצפים מהארגון שלהם לספק להם תמיכה נפשית - אבל מה שיותר מעניין זה אלו שלא ביקשו אותה. "כשניתחנו מיהם האנשים שלא ביקשו את התמיכה, ראינו שהם בדרך כלל לא האנשים החזקים. אלו לרוב אנשים שקיבלו ציונים נמוכים ברמת המחויבות המקצועית שלהם".

כל מי שמכיר מבפנים את מערכת הבריאות מבין שמשהו חייב להשתנות ביחס ובטיפול שמעניקים לאנשים שזו לא תהיה הגזמה להגיד שהחיים של כולנו תלויים בהם. "מצוקת הרופאים היא סמן מובהק לפתולוגיה של החברה, כי אם הרופאים במצוקה, החברה כולה במצוקה", מדגיש פרופ' נדב דוידוביץ, מומחה לאפידמולוגיה ובריאות הציבור, ראש בית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת בן גוריון וראש תחום מדיניות הבריאות במרכז טאוב.

גם פרופ' דוידוביץ', כמו עמיתיו, ניהל מחקרים, שעסקו בין היתר בתחושת השחיקה של הצוותים הרפואיים, אבל גם באלימות נגדם. "אלימות כזאת נראית אולי מנוגדת להיגיון, כי בהתחלה כולם שיבחו את הצוותים, אבל בהמשך, עם כל המתח שהצטבר באוכלוסייה, בעיקר בגלים המתקדמים יותר, למרבה הצער, האגרסיות יצאו במקרים מסוימים דווקא על מי ששם כדי לטפל ולעזור".

כששימש כיו"ר ארגון עובדי בריאות הציבור, דוידוביץ' עבד בשיתוף עם ארגון "מרשם" שיזם את מחאת המתמחים. לדבריו, "הרבה פעמים לא מסתכלים על הבעיות המבניות במערכת ועל המשאבים החסרים במלוא הרצינות - וזה קשור גם לקיצור משמרות המתמחים, אבל גם לעובדה שאנשי רפואה מצויים, על פי נתונים רשמיים, בסיכון מוגבר לדיכאון ואפילו להתאבדויות. סדרת ההתאבדויות בבית החולים סורוקה בשנה שעברה היא אחת העדויות הכואבות ביותר לכך".

אבל זה, חשוב לזכור, רק היבט אחד של הסיפור. "פרסמנו מאמרים שמלמדים גם על תחושות קשות מצד הרופאים שמעידים שגם אם משבחים ומעריכים אותם, זה לא מתבטא בתוצאות בשטח. רופאים מרגישים שמתייחסים אליהם קצת כמו חלקי חילוף. בתחילת המשבר לדוגמה, היה חוסר בהירות לגבי המיגון הנדרש כדי להגן עליהם. עכשיו, בגל החמישי, היה דיון האם להחזיר אותם מהר יותר מהבידוד - בלי שהם בכלל ידעו שדיון כזה מתקיים. כמובן שחלקם רוצים מאוד להתנדב, אבל מרגישים שההחלטה מתקבלת מעל לראשם ולא באמת לוקחים בחשבון את עמדתם בנושא".

כמובן שכדי לייצר שינוי מהותי וארוך טווח ביחס לצוותים הרפואיים בישראל, משהו חייב להשתנות ברמה המערכתית. ד"ר דוידוביץ', אשר מונה באחרונה ליו"ר ועדה של משרד הבריאות לפיתוח אסטרטגיית התמודדות עם פערים בבריאות בעשור הקרוב, מסביר איך הוא מצפה ששינוי כזה יתנהל: "כל המרכזים הרפואיים בארץ עמוסים - אבל הנתונים מראים שהעומס הרבה יותר גבוה בפריפריה מאשר במרכז. לכן חשוב לתכנן את המשאבים שלנו בצורה נכונה, לתת יותר תמיכה לרופאים שזקוקים לה, להגדיל את כוח עזר, לשלב אמצעים טכנולוגיים לשיפור תהליך הטיפול ובעיקר לעשות הרבה יותר כדי לאפשר לרופא לצמצם את רעשי הרקע ולהתמקד רק במה שחשוב באמת - הטיפול בחולה".

פרופ' שחר, שפרסם החודש מאמר בנושא בכתב העת המדעי Journal of humanistic phycology, מסכים עם דבריו ומוסיף: "מדינת ישראל משקיעה את כל מה שדרוש כדי להילחם באויבים או לספק תרופות, אבל דבר אחד היא לא עושה - היא לא קונה לנו רופאים לא עייפים. התגובות של האוכלוסייה לגלי ההתפרצות הם פונקציה ישירה של מצב כוח האדם בבתי החולים. אנחנו לא רואים כאן גופות ברחובות, כמו במקומות אחרים בעולם, יש לנו טווח של חולים קשים שעל פיו מחליטים אילו הגבלות יהיו. אם נכפיל את כוח האדם - לא יהיה צורך בהגבלות בכלל".

אבל אסור לתלות את כל התקוות במערכת שתייצר את השינוי. חשוב שגם כל אחד מאיתנו יזכור שכשהוא מגיע לקבל טיפול רפואי, הוא עומד בפני אנשים - עייפים, שחוקים, שבחרו לעבוד עם אנשים מתוך תחושת שליחות - אבל גם לסיבולת שלהם יש גבול. "אי הוודאות שקיימת אצל כלל האוכלוסייה קיימת גם אצל הצוותים עצמם - והם סובלים מהמון מתחים ולחצים, בטח בתקופה הזאת", מדגיש פרופ' דוידוביץ, "הכללים הבלתי אפשריים והתורים הבלתי נגמרים הם דברים שהרופא והאחות כמובן לא אחראים עליהם. גם הם נמצאים בין הפטיש לסדן וחשוב לראות איך מייצרים סולידריות בין המטופלים למטפלים שבסופו של דבר נמצאים באותו הצד של המתרס".

פרופ' שחר מאמין כי נדרשת הסתכלות אחרת על אופן התמיכה הרגשית שנדרשת לצוותי רפואה. "עם הזמן הבנתי שהאנשים האלו צריכים גישה טיפולית ייחודית - שמבינה את הדינמיקה שבין פגיעות לחוסן, שמבינה את התפקיד החברתי החשוב שמוקצה להם, שמבינה את מערכת הלחצים הבלתי אפשרית שבתוכה הם פועלים".

"רופאים מתמודדים עם חוסר שינה, עם מערכת היררכית נוקשה, עם פחד מטעויות שיכולות להיות קטלניות ובעיקר עם תשישות ושחיקה", הוא אומר, "למטופלים שלי אני דואג, הם יהיו בסדר. הבעיה היא עם כל אלו שלעולם לא יפנו לבקש עזרה. אנחנו צריכים בראש ובראשונה להיות יותר חומלים כלפי הרופאים שלנו. ובעיקר אנחנו צריכים לשנות את האתוס הרפואי - לעבור מאתוס של לוחם חסר פחד, לכזה שמכיר בעובדה שלרופא מותר להיות פגיע, מותר לבקש עזרה".