"למה אתם כועסים עלי? אנחנו יחד בגיהנום הזה"

"אתם יותר גרועים מהגרמנים. אני מאחלת לך שיתייחסו אל סבתא שלך פה במיון, כמו שהנאצים התייחסו למשפחה שלי", סיננה לכיווני גברת מטופחת כבת 80 ואני קפאתי. אומנם הייתי בסך הכל רופא צעיר בחדר המיון, עדיין בלי הרבה ניסיון אבל תמיד יש לי מילים. הפעם הן לא יצאו מהפה. למה אישה מבוגרת, נראית משכילה, בוודאי הולכת לקונצרטים ולתיאטרון, מדברת ככה אל רופא צעיר? מדוע? משום שהיא המתינה לבדיקת רופא במיון.

מבחינתה אני, רופא שעובד מעל 24 שעות ברציפות, מתנהג אליה כמו הגרועים שבפושעי האנושות. היא רואה בי עצלן המתעלם מסבלה. אשם בהכל. כאשר למעשה האשם האמיתי הוא גדול ורחוק בהרבה, ועליו אי אפשר לצעוק. קובעי המדיניות ומקבלי ההחלטות במדינה שלנו, הם ששמו כל כך מעט אנשי צוות רפואי במיון בערב הזה ובכל ערב אחר. הם הזניחו את החולים. נטשו אותם. אבל גם נטשו אותנו. אנשי הצוות הם קורבן של הסיטואציה הזו יחד עם החולים שלהם.

למרות שהאירוע הזה התרחש לפני שנים אני זוכר אותו היטב. אחריו היו עוד אירועים רבים שבהם איימו עלי, צעקו עלי והשפילו אותי בעבודה שלי, אבל זאת היתה הפעם הראשונה שבה נפל לי האסימון.

כשלמדתי רפואה ניסחתי לעצמי מדי פעם, בשנים הארוכות ובמבחנים הבלתי נגמרים, מדוע אני עושה את כל זה. וכל פעם הגעתי למסקנה, שלהציל או לדאוג לאמא של מישהו, לאחות, לילד ולסבא, לשפר את איכות החיים שלהם ושל הסביבה שלהם, זאת שליחות וכבוד שמצדיקים כל מאמץ. דמיינתי את עצמי אומר "אתם משוחררים הביתה. תרגישו טוב" ואנחנו לוחצים ידיים, אולי אפילו מתחבקים.

ואז אותה הגברת ניפצה ברגע אחד את כל החלום היפה הזה, והתאוריה הזו, שנתנה לי מוטיבציה ומשמעות קרסה. אחרי המקרה הזה ספגתי עוד שפע של עלבונות, צעקות ואלימות מילולית. מסביבי חברי למקצוע נתקלו גם באלימות פיזית. מערכת היחסים בין המטפל לחולה לא חזרה להיות אותו דבר.

אני מבין לחלוטין את המצוקה של החולים. אין ספק שהם סובלים, לרוב מודאגים מאוד והיו מעדיפים להיות במקום אחר. אני יודע. גם אני ליוויתי קרובי משפחה למיון. אבל אני חייב בכל זאת לצעוק את צעקתנו, בתקווה שעוד אפשר לתקן: אתם לא מבינים כמה זה משפיל, כמה זה מעליב וכמה זה פוגע בנו, כשאנחנו נתקלים ביחס כזה. כשצועקים ומקללים אותנו או אפילו סתם מתפרצים לחדר שלנו, כשיש שם מטופל אחר - זאת הפרה של חוזה בלתי כתוב ביננו, חוזה של אמון הדדי, שאומר שאומנם אף אחד לא סופר אותנו, הרופאים והחולים, אבל לפחות אנחנו יחד בגיהינום הזה.

כשאתם מפרים את הערבות ההדדית הזו ומתנהגים כאילו אדם לאדם זאב, גם אנחנו עוברים ל"מוד הישרדות", ומעבר לעובדה שזה שוחק, מעליב ופוגע בנו - זה גרוע מאד לטיפול שלכם.

כל זה עמד להשתנות. או לפחות כך קיווינו. מגיפת הקורונה היתה שעתה הגדולה של מערכת הבריאות בישראל, אבל במיוחד שלנו, הרופאים הפנימאים, רופאי המשפחה, הרפואה הדחופה והטיפול הנמרץ.

מחוז לומברדיה שבצפון איטליה, למשל, שמערכת הבריאות שלו עברה הפרטה כושלת נגועה בשחיתות איומה, מצא את עצמו מול מגיפה ללא רופאי משפחה ופנימאים. אורתופדים ופלסטיקאים נקראו לחבר חולים למכונות הנשמה והקורונה טבחה במחוז העשיר כאילו היה עולם שלישי. בארץ התגייסו כל הצוותיים הרפואיים למשימה. כולם עמדו בחזית ונלחמו על כל חולה וחולה. במיוני הקורונה שהוקמו אד הוק, בחניוני בתי החולים, במחלקות הקורונה, בחמ"לים ובאשפוזי הבית שהוקמו בקופות החולים ולבסוף - במבצע החיסונים ההירואי וחסר התקדים ברמה העולמית. סביב השעון, עם חליפות מסורבלות ועם כוח אדם רעב, תשוש וחסר מראש.

התמיכה הציבורית, כך הרגשנו היטב, הייתה בשיאה. מחיאות כפיים מהמרפסת, משלוחי אוכל ועוגות, אפילו מטס.

הצוותים הרפואיים הרגישו שסוף סוף הערבות הנהדרת הזו מתקיימת, צומחת מתוך המשבר. אנחנו שם, יום ולילה, נלחמים עליכם ולפעמים נדבקים בעצמנו, אבל לא מוותרים. והציבור רואה את זה, רואה אותנו, ומבין שאנחנו שומרים עליו פעמים רבות על חשבון בריאותנו. כן, קצת כמו חיילים בחזית.

אבל אז השגרה חזרה ואיתה הנורמות הישנות. "מה נסגר? נשמה, אני הייתי פה לפניו!", "הלו, גבר אתה מתכוון לקבל אותי?", והאמירה שמתעלה מעל כולן "אחרי זה אתם מתפלאים שמרביצים לכם?".

אני יודע שההמתנה קשה, אני יודע שכואב, שמלחיץ, שאתם רוצים להבין מה לא בסדר. אבל יש 25 איש לפניכם שמרגישים אותו הדבר, ורק רופא אחד. ותאמינו לי, זאת לא היתה החלטה שלי לחסוך על צוות רפואי. אתם צודקים שמגיע לכם יחס יותר טוב, אבל גם לנו, לצוות, מגיע. אנחנו ביחד פה.

מטופלים יקרים, בואו נחתום על חוזה חדש. הוא יגיד שאני אהיה שם בשבילכם תמיד מתוך ההכרה באחריות הענקית שיש לי כלפיכם, אחריות שאני גאה לקחת. אתרכז אך ורק בבריאות שלכם, וכל מה שאתם צריכים לעשות הוא להיות סבלניים ומנומסים. אני מבטיח למלא את חלקי בחוזה ולעשות הכל בשביל שתצאו בריאים בפעם הבאה שתגיעו למיון. בתמורה אני לא רוצה מטס, מגשי סושי או מחיאות כפיים מהמרפסת. רק שתבינו, תדברו יפה ואולי אפילו תהיו נחמדים. אנחנו באותו הצד.

ד"ר אראל בוצ'ינסקי הוא מומחה ברפואה פנימית, מנהל רפואי ורופא בכיר במלר"ד (מחלקה לרפואה דחופה)