איך נראית שגרת העבודה בבתי חולים בחירום ולמה היא חייבת להשתנות?

בתי החולים בישראל עברו שינוי משמעותי בחודשים האחרונים שהתבטא לא רק בפתיחת מחלקות ייעודיות לקורונה והפסקת הניתוחים האלקטיביים אלא גם בשינוי שעות התורנות של המתמחים. בחודשים אלה החלו צוותי הרפואה בבתי החולים לעבוד במתכונת חרום שעיקרה עבודה במשמרות. שלא כבתורנות רגילה בה צוות מצומצם נשאר בשעות הערב והלילה בבית החולים, במתכונת החדשה שהתגבשה, צוות רחב הכולל מספר רופאים מתמחים ובכירים מתחלף במתכונת קבועה כל 12 שעות עם צוות אחר. כל זאת בכדי לשמור על הצוות ממגע פוטנציאלי עם חולים שלוקים בווירוס או חשודים. לאחרונה החלו לצוץ דיווחים בתקשורת על שביעות רצונם של המתמחים ממתכונת העבודה החדשה בהשוואה לזו טרם המשבר שכללה תורנות של 26 שעות.

נתחיל מהתחלה. תורניות בבית החולים הם צורך וחובה. מצבי החרום אינם מכירים גבולות ומגבלות - לא של שעות, לא של ימים, לא של חגים ובוודאי לא של מאוויי הצוות הרפואי או צרכיו האישיים. התקופה בה מתמחה בבית החולים היה דר מוסד ונקרא לכן RESIDENT, חלפה מהעולם. תורניות ארוכות, ללא זמן מוגדר למנוחה היו מנת חלקם של מתמחים במשך שנים רבות ודורות רבים של רופאים, כולל החתום מעלה, חונכו במתכונת זו בה התורנות הארוכה הייתה חלק משגרה מקובלת אליה צריך היה להסתגל, למרות הקשיים.

ההתמחות קדמה לכל. חיי משפחה או חיים אישיים היו שניים ולעיתים משניים להתמחות ודרישותיה. באותה תקופה, של תורניות ללא קץ, תלונה או תהייה על בטיחות התורניות במתכונת הספרטנית הייתה משולה לחולשה ומתמחים נמנעו מלהתלונן בכדי ש"חולשתם" לא תתגלה.

ובכל זאת, לתורניות הארוכות היה הסבר הגיוני ובבסיסן המשכיות בטיפול חיוני לטיפול בחולה. לכן אך סביר היה לדרוש את נוכחותו של המתמחה למשך שעות, בבית החולים, לצדו של החולה. המתמחה הכיר את החולה מכניסתו למיון או במחלקה וכך לאורך כל משך האשפוז. הקרבה הזו של המתמחה לחולה כללה גם את הקרבה לבני משפחתו, הכרת חוליו על בוריו וכמובן ידיעה, כמעט בעל פה של מהלך המחלה, בדיקות הדם וכל פרט אחר בהתרחשות סביב החולה.

במקצועות הכירורגיים הצורך בהמשכיות הטיפול על ידי צוות אחד הוא ממשי וחיוני, גם היום. הצוות המנתח עוקב אחר החולה באופן הדוק לאחר הניתוח וחייב להכיר כל סטייה ממהלך תקין וזאת בכדי להבטיח החלמה מלאה וגם בהתרחש סיבוך, זיהוי המוקדם וטיפול בו באופן נמרץ.

החל משנת 1980 עבודה במשמרות קצרות מבעבר ותרנויות אין קץ, הוצגה למקצועות הרפואה והיו אלה המתמחים בגניקולוגיה ומילדות שהתנסו לראשונה בעבודת משמרות במתכונת שעות מצומצמת. הדיון בקיצור משך התורניות התעורר בשנת 1984 בעקבות אירוע תמותה בניתוח שביצע מתמחה מותש בתורנות בעיר ניו יורק. התקלה בניתוח יוחסה לעייפות הרופא ומשך התורנות, כגורם לה. מאז לא פסק הדיון סביב משך התורנות של המתמחים במקצועות הרפואה.

בעקבות אותו אירוע צומצמו בארה"ב, בחוק, שעות העבודה ל-24 בתורנות ולמקסימום 80 שעות עבודה בשבוע. יום מנוחה מלא אחד בשבוע הפך סטנדרט. בחלק ממדינות העולם צומצמו שעות העבודה השבועיות עד כדי צורך בהארכת משך ההתמחות. ברבות מהן מצטברות עדויות על פגיעה אמיתית ביכולות המתמחים ובעיקר במיומנותם הטכנית, במקצועות הכירורגיים.

לצמצום שעות התורנות ושעות העבודה השבועיות נמצא גיבוי במאמרים רבים שהראו כי חסך שינה מלווה בהפרעה בשיקול דעת וזו עלולה להוביל לטעויות בטיפול. עם זאת הוכח, במשך השנים, שתורניות ממושכות אינן גורמות מובהק בפני עצמן לעליה בתמותה של חולים מאושפזים. חששות כבדים לאופן רכישת הידע והמיומנויות הנדרשות ממתמחה היוו ועודם מהווים נושא לוויכוח בספרות המקצועית.

אין ספק כי רווחת המתמחים, בריאותם הגופנית והנפשית, איכות חייהם הפרטיים והמשפחתיים חשובים וחייבים להיות קבועים במשוואה המנסחת את מדיניות התורנויות. באותה משוואה יש להציב גם את האחריות האישית, המחויבות לחולים ובוודאי את איכות הטיפול והמשכיותו. מהספרות העולמית אנו למדים כי דווקא במעבר בין משמרת למשמרת בעבודה במשמרות (כמו אלו בהן אנו מתנסים כעת) חלות רוב התקלות.

בבואנו לדון בשינוי שיטת התורניות בישראל, בחלוף משבר הקורונה בישראל כדאי לזכור כי מחסור בכוח אדם של רופאים, מדד סבב המיטות והתפוסה הגבוה במחלקות בבתי החולים במדינת ישראל - מהביטויים למצוקת הבריאות בישראל - יהיו חייבים בתיקון משמעותי ומקדים לאימוץ אחד מיני המודלים הקיימים במערכות הבריאות בעולם, בהן גיבושן של אסטרטגיות עבודה המיטיבות עם המתמחים מחד, אך לא פוגעות בחולה מאידך.