החיים של כולנו עברו טלטלה והשתנו בשלושת החודשים האחרונים. גם בתי החולים - לכאורה מקום שלא אמור היה להשתנות הרבה, הרי הם תמיד נאבקים במחלות ונזהרים מלהידבק - נאלצו להשתנות. ראו למשל את מחלקה פנימית ב', היום מחלקת קורונה ה', בבית החולים שיבא בתל השומר.
נגיף הקורונה מעלה שאלות רבות, גם בבתי חולים. אחת השאלות היא איך מעניקים לחולי קורונה את הטיפול הטוב ביותר, תוך כדי שמירה על בריאות החולים האחרים, ושמירה על בריאות הצוות? אחת התשובות לכך היא לוגיסטית - אחד מבנייני השיקום הוסב לבניין אשפוז ייעודי. בניין קורונה בלבד. כמה מחלקות הפכו לאזורים מבודדים, בהם מאשפזים אך ורק חולי קורונה מאומתים, וכך הפכה מחלקה פנימית ב' למחלקת קורונה ה'.
הצטרפתי ליום אחד למנהל המחלקה, פרופ' הווארד עמיטל, מומחה ברפואה פנימית ובראומטולוגיה, כדי להבין טוב יותר כיצד מתנהל המבצע הזה. "החולים שמתאשפזים אצלנו הם חולי קורונה מאומתים, אך סיבת האשפוז שלהם היא לאו דווקא בגלל שנדבקו בנגיף. חלקם מאושפזים מסיבות אחרות, אך לא ניתן לאשפז אותם במחלקה פנימית רגילה מחשש שידביקו את החולים האחרים ואת אנשי הצוות", הסביר פרופ' עמיטל.
גם סגל המחלקה חולק לצוותים, שעובדים במשמרות של 12 שעות עבודה, וביניהן 24 שעות מנוחה. זאת על מנת לשמור על הפרדה מוחלטת בין הצוותים המטפלים ולמנוע הדבקה שעלולה לפגוע בכל הצוות וביכולת שלו להמשיך ולטפל. במקרה הגרוע ביותר תבודד משמרת אחת. כך, מצא עצמו פרופ' עמיטל עושה שוב לילות לבנים על הרגליים, כמו בזמנים בהם היה קצין הרפואה של אוגדת עזה. במקביל, הוא גם עוסק במחקר על התגובה החיסונית בגוף החולים לנגיף הקורונה.
כסטודנט לרפואה שבילה לא מעט זמן במחלקות פנימיות, התעוררו בי שאלות נוספות לגבי ההתנהלות הבסיסית של המטפלים והמטופלים במחלקה בזמני קורונה. כל מה שלמדנו בימי שגרה משתנה בזמן מגיפה כלל עולמית. למשל, איך החולים שורדים את הבדידות כשאין אפשרות לבקר את החולים? איך משתמשים בסטטוסקופ עם המיגון? איך משגיחים על החולים? במצב הנוכחי, בו כל אנשי הצוות ממוגנים, הדברים הבסיסיים ביותר מפסיקים להיות מובנים מאליהם.
מחלקת הקורונה מחולקת לשני אגפים. האגף הסגור, בו מאושפזים החולים, ואגף הצוות, בו דנים בטיפול בחולים, ומשגיחים עליהם דרך מצלמות. בנוסף, תמיד כמה אנשי צוות ממוגנים נמצאים בתוך האגף הסגור, כדי להיות קרובים לחולים ולענות על צורכיהם במהירות, בזמן אמת. לכל סוגיה יש פתרון שמתחשב במצב הבידוד המיוחד. כך למשל, הצוות עוזר למאושפזים לנהל שיחות וידאו עם משפחותיהם, אם הם מסוגלים. בני המשפחה יכולים גם להביא חבילות ליקיריהם המאושפזים.
פיראס טרביה, אח במחלקה, נמצא בחדר הצוות ועוקב אחר מצב החולים דרך המצלמות. הוא מוודא שהם נינוחים, ושיש להם כל מה שהם צריכים. כך שומרים על תקשורת קבועה בין הצוות המטפל למטופלים. פיראס מספר שהתקופה הזו קשה לו במיוחד בגלל הנסיעות הארוכות הלוך ושוב בין ביתו שבסכנין לבית החולים מדי יום. מזל שיש קפה, שעוזר להתעורר כשמגיע הזמן לחזור הביתה אחרי 12 שעות רצוף על הרגליים.
בנוסף להיערכויות הלוגיסטיות, נעשו בתקופת המשבר גם שינויים בכוח האדם. רופאים ממחלקות אחרות בבית החולים גויסו למחלקות הקורונה. כך, הגיעה ד"ר עדי רובין בן-יואב, רופאה מתמחה ברפואת עור, למחלקת קורונה ה'. "כמובן שחסרה לי רפואת העור, אבל כשצריך להתגייס מתגייסים", היא אומרת. החשש שלה היה לעסוק בתחום הרפואה הפנימית שכבר קצת התרחקה ממנו, אך העזרה שקיבלה מהרופאים במחלקה אפשרה לה נחיתה קלה לתחום - "כמו לרכוב על אופניים".
ליאת ביטן היא האחות הראשית במחלקה. במשבר, כמו בשגרה, היא מנהלת את כל כוח האדם של הצוות הסיעודי, האדמיניסטרטיבי וכוח העזר במחלקה. עד לפני מספר ימים, היא נאלצה לטפל בכל הנושאים האלו מהבידוד בבית, אחרי שנחשפה לאיש צוות שאומת כחולה קורונה. "הבדידות של המטופלים היא הדבר שהכי קשה לי בתקופה זו", היא אומרת. העבודה שלה עם המטופלים כל כך אינטנסיבית שהיא לא מספיקה לחשוב על כלום חוץ מאשר עליהם, "כשאני נכנסת הביתה, עולה לי בכי שהצטבר מכל היום, על הקושי והבדידות של החולים זה תופס אותי בהפתעה, ברגע אקראי", היא מספרת. לליאת יש ילד קטן בבית שמפחד מהקורונה ורואה גם את הקושי שלה, והיא מתקשה להסביר לו איך דווקא אמא שלו הולכת "בכוונה" למחלקה בה מאושפזים חולי קורונה.
הפסים שאתם רואים על הפנים של אורן וגנר, אח מוסמך במחלקה, הם תוצאה של המיגון שכל אנשי הצוות מחויבים ללבוש. זה לא נעים, זה כואב וככה זה נראה על כולם בסוף המשמרת כשפושטים את המיגון.
אוה כהן-גדלוב ועליזה ניסן הן חלק מכוח העזר במחלקה. הן אחראיות גם על הסדר והציוד, וגם על ההאכלה והרחצה של המאושפזים. אוה, שעובדת בבית החולים מעל 20 שנה, מספרת שבתקופה הזאת היא נמנעת מלפגוש את נכדיה מחשש להדביק אותם. אבל זה לא מונע ממנה להכין עבורם מטעמים ולהשאיר מחוץ לדלת. כשדיברנו, שמתי לב שצבע הלק שעל צפורניה תואם לצבע מדי בית החולים. היא צחקה ואמרה שזה "כדי להכניס קצת אסתטיקה לתקופה".
בוחרים בחיים, גם אם הסיכויים נמוכים
אחד הדברים שאנשים לא מודעים להם הוא מידת ההשקעה והמחשבה שמקדיש הצוות לכל מטופל ומטופל. במהלך היום הייתי עד להתייעצות בנוגע למטופל מבוגר מאוד חולה בקורונה, שחלה הידרדרות בנשימה שלו. כאשר אדם חולה במחלה שקשורה לריאות שוכב זמן רב נהיה לו קשה לנשום באופן עצמאי. כשהריאות חולות ושרירי הנשימה הולכים ונחלשים, עולה השאלה, הלא פשוטה כלל, האם לחבר את החולה להנשמה מלאכותית.
הנשמה מלאכותית היא לא תהליך פשוט, והצוות הרפואי לא מקל בו ראש. היתרונות בהנשמה הם כמובן הארכת חיים והצלה ממוות, אך הטיפול גובה מחיר - ההנשמה פוגעת ביכולת של המטופל לנשום לבד בצורה עצמאית. זה אומר שעם ההחלמה נדרשת גמילה מהמכונה ושיקום - תהליכים לא פשוטים בפני עצמם.
נחזור למטופל שלגביו התעוררה השאלה. לצורך הדיון במצבו התקיימה פגישה בנוכחות צוות המחלקה, מנהל המחלקה פרופ' עמיטל, ד"ר איתי פסח מנהל בית החולים לילדים "ספרא", וד"ר ערן סגל שהיה במשך שנים מנהל מערך הטיפול הנמרץ בשיבא, וכיום מנהל מערך זה באסותא. בתקופת המשבר, ד"ר סגל מגיע מדי יום בהתנדבות (גם בסוף השבוע) כדי לעזור בייעוץ ובטיפול בחולים עם בעיות מורכבות. לאחר שנשקלו היתרונות אל מול החסרונות בהנשמת החולה, הייתה הסכמה כי מצבו של המטופל קשה, וסיכוייו לשרוד את המחלה נמוכים מאוד. אך בשביל הסיכוי הקטן שאולי בעזרת ההנשמה הוא יצליח להתאושש ולהישאר בחיים, הכריע הצוות שיש לעשות את המאמץ ולהנשים אותו. אנשי הרפואה בוחרים בחיים, גם אם הסיכויים נמוכים. לא מוותרים על אף אחד.
התלוויתי אל פרופ' עמיטל ואל ד"ר סגל אל מיטת המטופל על מנת לצפות בעבודתם. מסתבר שאחד הקשיים כאשר נדרש מיגון מלא, הוא שלא ניתן להכניס את הסטטוסקופ, סמלם של הרופאים, לאזניים. אז איך בכל זאת שומעים את קולות הלב והנשימה? כאן הטכנולוגיה באה לעזרתנו. יש במחלקה טבלט שמחובר לסטטוסקופ אלקטרוני, כך רופא אחד מניח את הסטטוסקופ על החולה, ורופא אחר שנמצא בסביבה ממוגנת שבה הוא יכול להוריד חלק מהמיגון ולשים אזניות, יכול גם לראות היכן מניחים את הסטטוסקופ על המטופל וגם להקשיב לממצאים.
חשוב להבין, שהנשמה היא תהליך מסובך גם ברמה הפרקטית. הכנסת הצינורות, תכנון מוקפד של הגדרות המכונה וייצוב החולה, הן משימות מסובכות, שדורשות מיומנות רבה וניסיון רב. את כל זה מצליח לעשות ד"ר סגל, שצריך להתמודד בנוסף גם עם אדי הנשימה שלו המצטברים על משקף המגן.
דווקא כאן קצת פחות מפחיד
כשחזרתי אל חדר הצוות, פגשתי את ד"ר עינת סאבין שלום, רופאה מתמחה במחלקה. גם בן זוגה, רופא בבית חולים אחר. שניהם כמובן "עובדים חיוניים" שעכשיו עם ביטול מסגרות הלימוד נשארו עם שני ילדים קטנים בבית ללא סידור. את הסבים והסבתות הם נמנעים מלפגוש כדי לשמור על בריאותם, וקשה למצוא מטפל או מטפלת שלא חוששים, וזה מובן, להידבק מילדי הרופאים. כששאלתי אותה אם היא מפחדת להידבק היא, ענתה "לא. בניגוד לכל מקום אחר, דווקא כאן אנחנו יודעים מי החולים, ואין הפתעות. כך אנחנו יודעים ממי צריך להיזהר, ולכן אני לא מפחדת".
אנגאם זועבי, היא אחות במחלקה. היא גרה במעונות בית החולים, כי ביתה שבכפר טאמרה אינו במרחק סביר המאפשר נסיעה מדי יום. "הכי קשה לי זה הריחוק מהמשפחה והחברות", היא משתפת. אנגאם לא חזרה הביתה מתחילת המשבר וכמו הרבה אחרים, גם היא מתקשרת עם משפחתה וחבריה באמצעות שיחות וידאו. חייה בימים אלה מתנהלים בצורה בינארית - עבודה או שינה. ככה זה כשמתמסרים לחלוטין לבית החולים. עם זאת, היא משתדלת להישאר אופטימית, ומחכה לתום המשבר כדי לנסוע עם חברתה הקרובה לאיסטנבול.
מד"ר עומר גנדלמן, מומחה ברפואה פנימית ובראומטולוגיה, הצלחתי לקבל מבט חטוף בזמן שהתעדכן במחקרים האחרונים לגבי תרופות פוטנציאליות לקורונה. בשגרה, הוא עובד בחצי משרה כרופא בכיר במחלקה, וחצי מהזמן במרפאה ראומטולוגית (העוסקת בעיקר במחלות דלקתיות ואוטואימוניות). מאז המשבר גם הוא גויס במשרה מלאה למחלקה, ולא יכול לעבוד במרפאות יותר מכיוון שהוא נחשף באופן קבוע לחולי קורונה. מצד אחד, הוא מתאר את הקושי להתרחק מהתחום שלו, ואת הקושי בבית עם הילדים כשאין את המסגרות הרגילות, אך מצד שני, הוא מעריך את ההזדמנות המיוחדת שבעבודה בתקופה לא פשוטה זו.
סוף היום. למרות שכאן בתוך המחלקה אין משמעות ליום או לילה, המשמרת הבאה כבר עושה חפיפה, ומתחילה את 12 השעות הבאות במחלקה המבודדת, בתנאים שאף אחד לא הכיר כמותם עד לפני חודשים ספורים. המשמרת הבאה מתחילה את חלקה במאבק המתמשך, המאבק של כל איש ואשת רפואה מאז היפוקרטס - להציל חיים. כל אחד מאנשי הצוותים במחלקה בבניין הקורונה יודע - המאבק אינו רק על חייו של חולה זה או אחר, יש לו משמעויות גדולות בהרבה. הצלחת אנשי הרפואה, הבודקים והחוקרים תשפיע על כמה מהר בית החולים שיבא, ישראל, והעולם יוכלו לחזור לחיים רגילים. המחלקה של הווארד עמיטל תשוב להיות פנימית ב', לילדיהם של הזוג שלום תהיה שוב מסגרת חינוכית, עדי רובין בן יואב תחזור להתמחות במחלקת העור, אנגאם זועבי תוכל לראות את משפחתה וחברותיה פנים אל פנים. החשש מהדבקה יפחת. השליחות, להציל חיים, כמובן תישאר תמיד.
דין אריאל הוא סטודנט לרפואה באוניברסיטת תל אביב וצלם. בקרו באתר האינטרנט שלו ובאינסטגרם