האנשים מאחורי המסיכה

בתקופה הזו אנחנו מוקפים בסיסמאות שהפכו לקלישאות: "משבר הקורונה", "מגפת הקורונה", "המלחמה בקורונה" ו-"רק ביחד ננצח" הם רק חלק מהן. "כולנו מצדיעים לצוותי הרפואה" הוא אחד משלטי החוצות שאני נתקל שבהם הכי הרבה בימים אלה. כסטודנט לרפואה, שגם מתנדב בזמן המגיפה הזו וגם מתעד את הצוותים הפועלים בשטח, חשוב לי להזכיר שיש בני אדם מאחורי צירוף המילים הזה "הצוותים הרפואיים".

לצוותים האלה יש פנים, שמות, ותפקידים: צוות סיעודי - אחיות ואחים, כוח עזר - סניטרים, רופאות ורופאים, אנשי אבטחה ועוד. הפעם אני מביא תמונות של הצוות הרפואי של מיון בית החולים סורוקה שבבאר שבע - את הפנים של אותם האנשים שמדי יום מסתכנים בהדבקה במסגרת תפקידם, שחוזרים הביתה תשושים לבני משפחתם וחוששים להדביק גם אותם, ועדיין מנסים לשמור על אווירה טובה ועל חיוך.

ד"ר דן שוורצפוקס, סגן מנהל בית החולים ומנהל חדרי המיון בסורוקה, קיבל את פני בחיוך רחב. שאלתי אותו על המצב במיון, והייתי בטוח שאשמע נבואות שחורות, אבל ד"ר שוורצפוקס הפתיע אותי: "אני אופטימי, ולא חושב שנגיע למצב של איטליה. המיון של סורוקה הוא הכי גדול בישראל מבחינת מספר המטופלים - כ-156 אלף אנשים מגיעים למיון סורוקה בשנה. כעת, בתקופת המשבר, חלה ירידה דרמתית בכמות הפניות למיון בגלל הפחד להידבק. המקרים שכן מגיעים הם החמורים יותר, שממש לא יכולים לסבול דיחוי. מצב זה מוריד לחץ רב מהמיון ומאפשר להקדיש זמן רב יותר לכל לעומת השגרה העמוסה תמיד".

רציתי לשוחח עם נופר בר-נוי, סטודנטית לרפואה בשנה חמישית באוניברסיטת בן גוריון, ויושבת ראש אגודת הסטודנטים לרפואה ומדעי הבריאות בנגב. היום יום שלה עסוק מאד, ובתקופה הזו היא גם מתנדבת בבדיקות קורונה וגם עובדת כעוזרת רופא במיון הכירורגי בסורוקה. אז בקושי הצלחתי לקבל ממנה מבט חטוף בעת שהייתה עסוקה בחדר התפירה - חדר טיפולים שבו מתבצעות פרוצדורות כמו תפירה של חתכים, שלא מצריכים חדר ניתוח ואפשר לטפל בהם עוד במיון.

לא, לא התבלבלתי. בית החולים סורוקה לא הפך לתחנת משטרה. הכינוי חדר חשודים ניתן ל "מיון הנשימתי". - מתחם סגור, חדש, שהוקם במיוחד לצורך המשבר. מופנים אליו מטופלים עם תלונות נשימתיות כמו שיעול, חום וצינון, שעלולות לאותת על קורונה. מטעמי זהירות לא מקבלים את המטופלים האלה במיון ה"רגיל". ניכר שמטופלי המיון הרגיל מעריכים את ההפרדה הזו שנועדה לשמור עליהם, והיא חלק מהמאמצים שננקטים לשליטה במגיפה ומניעת ההתפשטות שלה.

בתוך המיון הנשימתי, התלוויתי אל ד"ר ענת נבו שור - רופאה בכירה מומחית בפנימית וגסטרואנטרולוגיה. כחלק מהמשבר, היא עזבה את עבודתה השגרתית לטובת תגבור הצוות וחיזוק הרפואה הדחופה במיון. ד"ר נבו שור היא אמא לשלושה ילדים. "את לא חוששת להידבק?" שאלתי אותה. "אני מנסה שלא לחשוב על כך כדי לא להילחץ, ואני מאמינה במיגון". היא מבלה אינספור שעות בבית החולים, לילות כימים, בן זוגה התומך מאפשר לה להתמסר לבית החולים. ובהפוך על הפוך, דווקא בתקופה הקשה הזו, ובגלל ביטול הלימודים, היא רואה יותר את ילדיה בשעות המעטות שיש לה בבית.

את האחות סומיה אבו עראר פגשתי במשמרת תורנות במיון הנשימתי. בתקופה זו, היא, חבריה וחברותיה עובדים במשמרות של 12 שעות רצופות, המתחלקות בין איזורים שונים במיון. גם היא אמא לשלושה ילדים - ומחשש שתדביק את ילדיה היא גזרה על עצמה הפרדה מוחלטת מהם עד תום המשבר. תארו לכם אמא שאינה יכולה להיות עם ילדיה, שכל כך קרובים אליה פיזית. והיא עושה זאת כחלק מהמאמץ המשותף בימים אלה.

את ד"ר רועי גרינברג תפסתי בשבריר השנייה שבה החליף מסיכה וכפפות. ביום יום הוא רופא מתמחה בכירורגיה פלסטית. כעת גם הוא נקרא לעזור במיון - קו החזית של המלחמה הזו. הוא טיפל בפניה של אישה מבוגרת שנפלה בביתה ונחבלה בפניה. עכשיו כשכל הזרקורים מופנים לנגיף הקורונה, וכולם שקועים בעיקר בו, העובדה שהוא בא לטפל בעניינים כירורגיים של "שגרה" מהווה תזכורת שמאחורי הענן הכבד של המשבר יש את המחלות והבעיות ה"רגילות" שהיו שם לפני המשבר ויהיו שם גם הרבה אחריו, וחלקן לא יכולות לחכות עד שהוא יעבור. אמנם ניתוחים לא דחופים נדחו לעת עתה, אך ישנם טיפולים דחופים - קורונה או לא קורנה. וכך ד"ר גרינברג עוסק בקורונה - וגם בניתוחים אונקולוגיים ופלסטיים חיוניים ודחופים.

וודאי קראתם לא מעט על האחווה בבתי החולים, שבצוותי הרפואה אין הפרדה בין המטפלים. ואכן, זה המצב. אני רואה מדי יום איך במחלקות בבתי החולים ובמתחמי ה"היבדק וסע" כולנו עובדים יחד, כולם מחויבים על פי השבועה העתיקה של היפוקרטס לטפל במסירות בכל אדם. במשמרות האין סופיות בבית החולים סורוקה, בשגרה של פעם, במשבר עכשיו - וגם בעתיד, אלאא ואירנה, וכל שאר הצוות משאירים את הפוליטיקה ושיח הזהויות בחוץ. כאן, בפנים, מצילים חיים.

ד"ר יוסף אייזנברג, רופא בכיר מומחה ברפואה פנימית וברפואה דחופה, ומנהל השירות של טיפול בכאב במיון - מתאר את השינויים המשמעותיים באופן שבו מתנהלת העבודה בתקופת המשבר: אנשי הצוות במיון חולקו לשלושה צוותים. כל אחד מהם עובד במשמרות של 12 שעות, באופן שהם מופרדים לחלוטין אלה מאלה. זו הדרך שלהם גם למנוע הדבקה בין אנשי צוות, וגם למנוע מצב של שיתוק של המיון במקרה של הדבקה מסיבית. תקופת החירום הזו קצת מזכירה לד"ר אייזנברג את ימי המילואים, בעיקר עכשיו כשהוא חזר לעשות תורנויות לילה כפי שעשה שנים רבות בצעירותו במהלך ההתמחויות.

מתן רוטשילד וניצן גולדברג הם סטודנטים לרפואה בשנה שישית בבן גוריון. שניהם עובדים גם כעוזרי רופא במיון בסורוקה. מתן מספר על העלייה המשמעותית ברמת העקה (סטרס) שחווים המטופלים שמגיעים למיון, לא משנה מאיזו סיבה, וניצן מתארת את הירידה המשמעותית של פניות למיון הכירורגי כתוצאה מתאונות הדרכים, והנה עוד חצי כוס מלאה שהצלחנו לגרד במשבר הזה - יש פחות תאונות דרכים.

מישאל מורנינקס, עולה חדש מאורוגואי, הוא סטודנט לרפואה שעשה הפסקה זמנית מהלימודים כדי לעשות מחקר בתחום האלקטרופיזיולוגיה המתמקד בהפרעות קצב בלב. במקביל הוא עובד כעוזר רופא ועושה תורנויות במיון הפנימי. כעת, בתקופת המשבר, הוא הגביר את קצב התורנויות ומבלה שעות רבות בבית החולים. המחקר יאלץ לחכות.

לפני המגיפה אם שמעתם על בתי חולים, על צוותים רפואיים זה היה לא פעם תחת הכותרת "אלימות נגד צוות רפואי", וכמובן על צפיפות בחדרי המיון, הזקנה במסדרון. כעת הציבור בישראל, וגם בעולם, מריע לצוותים הרפואיים. מודה להם, שר לכבודם מהמרפסות. שזה באמת מרגש. זכרו - האנשים האלה, כולם - גברים ונשים, כולם - עובדי האדמיניסטרציה, רופאות ורופאים, אחיות ואחים, מאבטחים, כוח העזר, טכנאים ועוד, כולם ככולם הם אלה המתמודדים עם המחלות והמגיפות, תאונות הדרכים והתאונות בבית. בזמן מגיפה עולמית ובזמן אסון, כשהם בכותרות, וגם כשהם לא. כי רפואה איננה עוד מקצוע. היא שליחות.

דין אריאל הוא סטודנט לרפואה וצלם. בקרו באתר האינטרנט שלו ובאינסטגרם