במשך שנים רבות הייתי משוכנעת שכבודי במקומו מונח, ואין צורך לדאוג לו. חשבתי שאני נוהגת בחירות ובשוויוניות כשלא עמדתי על כך שיקראו לי "דוקטור". לאחרונה, אני מבינה שכשאני סולחת לפגיעה בכבודי אני לא עושה את העולם לטוב יותר אלא להיפך, פוגעת בשוויון בחברה.
כשהתחלתי את לימודי הרפואה, זה היה בעידן בו נוכחות נשית "שידרה את ירידת הפרסטיג'ה של המקצוע", כפי שאמר לקבוצת סטודנטיות נדהמות רופא נשים מכובד. כשילדתי את בני הבכור אי שם בשלהי השנה הרביעית ללימודי הרפואה, כמעט נגרם לדיקן שבץ כשסירבתי לקחת פסק זמן של שנה והתעקשתי להמשיך עם בני מחזורי. לתואר ד"ר התייחסתי רק ככותרת מקצועית, ודאי שלא כאיזו הילה של הישג יוצא דופן. את היחס השונה לנשים פטרתי בגיחוך קל, משוכנעת שמעשים בשטח חשובים מתארים וכבוד.
לא נעלבתי כשמטופלים פנו אלי בתור "אחות" (למה להיעלב? זה מקצוע מכובד מאוד) או כשבני משפחה של מטופלים פנו אלי בשמי הפרטי (אני גאה להיות קרויה על שם סבי). עד היום, עשר שנים להיותי מנכ"לית בית חולים, מכירים אותי כולם בעבודה בשמי הפרטי, ואילו לרופאים שעובדים איתי פונים בתואר ובשם המשפחה. זו לא חוויה אישית שלי. השימוש בשם הפרטי כשפונים לאשה כל כך שגור בפי כולם, שהוא חלק מהנורמה. אך לאחרונה הוא התחיל להציק לי משום שזה כבר לא הפניה אלי, מורית, שהיא הבעיה.
הבעיה היא בהיעדר ההכרה בניסיון המקצועי ובתואר המלא כשמדברים על ועם בעלי סמכות. הסמכותיות אינה זקוקה להרמת קול, להתנהגות גסה או להתנשאות מעל האחר. אך הסמכות נושאת בתוכה אחריות משמעותית, ומי שנושא בה זקוק להתיחסות המכובדת של האנשים סביב כדי שדבריו יישמעו בתשומת לב.
עוד בוואלה!
ופה הבעיה. כשאני מסכימה ומשתפת פעולה עם ההקטנה, עם השארתי ברמת הפמילאריות השמורה לאנשים מהמעגל הראשון של המכרים - אני משדרת שלמרות שאני יושבת בעמדה בכירה - מנהלת בית חולים, מובילה מדיניות, עוסקת בחיים ובמוות, בתקציבים של מיליוני שקלים ובמשרות של מאות אנשים - אני נשארת אני. לא שאני, מורית, זה לא מספיק. אבל בתפקידי אני חייבת לראות את עצמי כבעלת אחריות גדולה. לקחת ברצינות תהומית את המונח על הכף. אני עצמי לא רשאית לזלזל בכובד המעמד.
נשים רבות מקבלות על עצמן כתרים של מחמאות כשהן "שומרות על עצמן" ויודעות את מקומן. אני רואה היום שאם אני רוצה להיות דוגמא לדור של נשים שלא ימחלו על כבודן אני חייבת לתת להן דוגמא אישית. כאשר קוראים לחברת כנסת, למדענית, למנכ"לית או לרבה בשם הפרטי, בעצם מפשיטים אותה מסמכותה. מקטינים את קומתה. שומרים אותה בגובה נגיש, ראוי, במעמד "האישה". ולא, זו לא חירות. זהו עול דורות שצריך היה כבר מזמן להשתנות. כשאני מוותרת עבור עצמי, אני נותנת דוגמא רעה לעולם.
לכן הפסח הזה, אני בוחרת לוותר על החירות שנתתי לכל העולם לקרוא לי בשמי הפרטי. אני עומדת על היותי ד"ר מורית בארי, מנכ"ל בית החולים אלי"ן.