שנתיים לתוך מגפת הקורונה ובעיצומו של הגל החמישי, אני מוצאת את עצמי לראשונה בבידוד עם כל המשפחה, זמן טוב להרהורים.
אני כבר מעל 20 שנה. בעיני זהו התחום היפה ביותר ברפואה שכן הוא משלב בתוכו מפגש עם אנשים ואתגרים יומיומיים של ידע וחשיבה מקורית, תקשורת ולמידה מחודשת. אני חושבת שאני מהרופאות ששמחות לקום בבוקר ולהגיע לעבודה, סקרנית מה יזמן לי כל יום.
כרופאת משפחה נפגשתי עם ווירוס הקורונה לפני שנתיים. קטעי שמועות על נגיף עלום והרגשה ששוב יש משהו חדש ומאיים שנראה כשפעת קשה ויחלוף עם בו האביב.
ואז הגל הראשון החל ואיתו הסגר הראשון ואנחנו לומדות כרופאות משפחה להתנהל במציאות חדשה שכוללת תחושת חשיבות בדרך לעבודה עם שלט רופאה בתפקיד, לצד תורים טלפוניים, תורים וירטואליים, מסיכות המסתירות פנים על כל הבעותיהם, כך שהכל עובר למבע עיניים. ובמקביל לכל זה, בבית נשארים הילדים עם למידה מרחוק וסגר חונק. הטלפון במרפאה מצלצל בשיחות עם מטופלים והטלפון הפרטי מצלצל ללא הרף בשיחות עם הילדים.
סגר שני ושלישי ואפילו רביעי מביאים את התחלואה ואת היכולות שלנו אל הקצה באילתור פתרונות מרחוק, בפתיחת אפשרויות תקשורת מרובות שלעיתים מציפות אותי ואת חברי. בעומס של עבודה שעוד לא ידענו כמותו כשבראש כל הזמן עומד החשש, שמא אטעה בזיהוי מרחוק, שאדע להקשיב, להכיל ולחמול גם בעת שאני מותשת מעייפות אחרי החולה הארבעים או החמישים באותו היום.
אני בדאגה מתמדת להורים מזדקנים ולילדים שכבר משתגעים בבית, מחפשת נקודות אור והפוגה. הבנתי כבר בגל השני שהנגיף הזה הולך ללוות אותנו זמן ממושך ועלינו ללמוד לחיות איתו ולצידו.
עוד בוואלה!
מתוך כל הקושי וכל העומס בבית ובעבודה גיליתי דברים מופלאים:
התגייסות של כל הצוותים - רופאות, אחיות ומזכירות למאמץ המשותף - פתיחת נקודות בדיקה, מתחמי חיסון, שיחות עם חולי קורונה, אין ספור שעות שהן מחוץ לתפקיד המוכר והידוע, אך כל כך חשובות.
למדתי שמחוץ בית החולים, בקהילה בה אני עובדת, מתקיימת רפואה מופלאה, ורפואת משפחה בפרט. ולמרות העומס על בתי החולים - את רוב הדברים אנחנו מצליחות לפתור בקהילה, כי רוב המטופלים שלנו נשארים, לשמחתנו, בבית.
גיליתי עולם שלם של עמיתות ועמיתים המוכנים להקשיב לי בעת קושי ואני להם. על קבוצות שקמו רק כדי לשנות דרכי חשיבה ולתת פתרונות בזמן אמת. למדתי כי חוכמת ההמונים עוזרת לא פעם למצוא פתרונות, ושגם בעומס הכי גדול יהיה מישהו שיושיט לי יד.
הכרתי את המציאות שמשתנה חדשות לבקרים ולא תמיד ניתן לתכנן משהו מראש.
שמחתי על החיוך שמורגש גם מבעד למסיכה ומאיר את הפנים של המטופלים כאשר הם מרגישים שהייתי שם בשבילם. ולעיתים, בלי שהיו מודעים לכך, הם היו שם בשבילי. למדתי שהרופאים הצעירים, שאני מכשירה, מגלים יום יום פתרונות חדשים ובעצם צומחים למציאות שלא היתה מוכרת לי כרופאת משפחה.
וגם בחיי הפרטיים למדתי להנות מהדברים הקטנים והשמחות הקטנות - טיול פריחה בהרים סביב הבית ביום אביב שמשי עם בן הזוג והילדים, חג שחגגתי עם המשפחה המורחבת ויום הולדת שהצלחתי לחגוג למי מהמשפחה. בעיקר למדתי ענווה במגיפה הזאת.
בימים אלו הגל החמישי של מגיפת הקורונה, מציב בפנינו אתגרים חדשים, הן מבחינת כמויות החולים והן מבחינת השילוב המאתגר בין שפעת לקורונה המביא אותי ואת עמיתי שוב לשיאי עומס שלא נודעו כמותם. ואני שוב משתאה איך אנחנו ממציאות עצמנו מחדש, כרופאות משפחה - איך אנחנו שוב ושוב מצליחות לאזן את האיזון העדין בין בית למשפחה. עומס עבודה ושמירה על מקצועיות מקסימלית.
בתוך כל הכאוס הזה מסביב, עמידה בתורים לבדיקות כמו כולם ועמידה בזמנים בקבלת המטופלים, אני מנסה לנשום ולהגיד לעצמי שהכל יעבור. בעוד כמה שנים נצחק על הכל ונזכור אנקדוטות בלבד.
ד"ר אורלי מיניס-ישראלי, היא מנהלת מרפאת חשמונאים במחוז מרכז כללית, מומחית ברפואת משפחה ומדריכה מצטיינת בביהס' לרפואה אוניברסיטת ת"א
"הרופאים והרופאות חשופים למסע הכפשות"
"זו הפעם השישית שאנחנו מציינים את יום הרופא הישראלי, והפעם השנייה כשברקע מגפה עולמית. הרופאות והרופאים בישראל, נמצאים מזה שנתיים בחזית של מלחמה בנגיף מתעתע, כזה שגם בימים אלה ממשיך לאתגר את עולם הרפואה כולו", אומר פרופ' ציון חגי, יו"ר ההסתדרות הרפואית.
"ההתייצבות בחזית כוללת לא רק טיפול רפואי בתנאים לא תנאים כפי שתמיד ידענו לעשות, אלא גם הובלת ההסברה המורכבת מול הציבור. בעידן של חוסר ודאות, של פייק ניוז ושל שחיקה עקבית באמון הציבור, אנשי הרפואה לקחו על עצמם את התפקיד החשוב הזה. יש לזה גם מחיר: הובלת ההסברה חשפה את הרופאים והרופאות למסע הכפשות ומתקפות שלא ידענו מימינו, מצד קומץ כוחני וחסר מעצורים.
אני מבקש לחזק את ידיכם, להודות לכם על השליחות ועל המסירות ועל לילות כימים שאתם עושים למען המטופלים ולמען הציבור הישראלי כולו".