רופאים מספרים על הרגעים שטלטלו אותם בשנה המשוגעת הזו

מרכזים רפואיים תמיד היו מקומות שמייצרים דרמות בלי הפסקה - בין אם במחלקת היולדות, במחלקות הפנימיות או בחדרי הניתוח. אבל אין ספק שמאז שהקורונה פרצה לחיינו, עוצמת הדרמה עלתה בעשרות. ביקשנו מרופאים ואנשי צוותים הרפואיים, אלו שניצבים יום יום בחזית המלחמה על הבריאות של כולנו, לספר לנו על הרגע הכי קשה ועל הרגע הכי מרגש שהם חוו השנה. הנה הסיפורים שלהם על הרגעים בלתי נשכחים שהופכים את העבודה שלהם לאחת המורכבות והמספקות בעולם.

פרופ' אלון הרשקו, מנהל מחלקה פנימית ומחלקת קורונה, במרכז הרפואי הדסה עין כרם

הרע: במהלך הגל השלישי, צוות של חברת חדשות התלווה אלינו לימים שלמים של עבודה במחלקת הקורונה. באחד הימים הכניסו למחלקה מיטה ועליה אישה מבוגרת מאוד. כשהתעניינתי לשלומה ושאלתי מהיכן היא, ענתה 'אני מהגיהינום'. כששאלתי מדוע, היא אמרה בחצי צחוק: 'קורונה זה גיהינום'.

כשטיפלנו בה, הכרנו אישה חריפה, שנהגה להשתמש בהומור כדי להתמודד עם המצב המורכב. מאוחר יותר, כשהכתב ביקש לאתר את האישה כדי לבקש את אישורה לפרסום הקטע, נעצבנו לשמוע מבנה שהיא מתה מהמחלה. זאת לאחר שהיה רושם כי חל שיפור במצבה. כרופאים במחלקות קורונה, למדנו שאחת הבעיות עם המחלה הזאת היא שגם כשנראה שחולה מתייצב, יכולה להיות פתאום קריסה לא צפויה.

הטוב: בבית החולים אושפזה חולת קורונה בהיריון, שהייתה במצב נשימתי לא טוב ונדרשנו לקבוע האם לבצע ניתוח קיסרי. לידות הן לא מסוג המקרים שאנחנו נתקלים בהם במחלקות הפנימיות ובכלל, היריון בשילוב עם קורונה הוא מצב מאתגר וחדש ברפואה. כדי להעריך את המצב בצורה המיטבית, נכנסתי לראות את החולה, שבשיחתנו התקשתה להשלים משפט בשל הקושי הנשימתי.

במצב כזה ההחלטה צריכה להתקבל במהירות, אין זמן רב להתמהמהות, צריך פשוט להחליט. בשל מצבה שהלך והתדרדר, החלטנו לבצע את הניתוח שעבר בהצלחה - ואחריו היולדת הועברה ליחידת טיפול נמרץ והתינוקת למחלקת ילודים. את התינוקת עטפנו בהמון חום ודאגה, יחד עם שאר בני המשפחה, ואחרי כמה ימים שתיהן שוחררו בריאות ושלמות. זו הייתה חוויה מאוד מרגשת שלא אשכח, כי לא רק שחולת הקורונה החלימה, היא גם ילדה תינוקת בריאה. רוב החולים במחלקה שלנו הם מבוגרים, ופתאום יש מקרה מורכב של לידה בסיכון שנגמר בשמחה גדולה.

ד"ר יוסף טשבינר, מ"מ מנהל מחלקה פנימית קורונה בבית החולים איכילוב

הרע: השנה הזאת הרגישה כמו מלחמה ארוכה ורצופת קרבות קשים מנשוא, עם הרבה אירועים שלא אשכח. שניים מהקרבות האלו היו קשים מאוד ויהיו חרוטים לנצח על לוח לבי. באחד נלחמנו על חייו של גבר צעיר בן 45, שהיה מחובר למכונת הנשמה והחזיק בכוחותיו האחרונים את ידיות מיטת האשפוז. הוא גבר שהיה חסון ושרירי, אשר לאט לאט איבד צלם אנוש.

במקרה אחר נלחמנו על חייהם של זוג בני 90 לערך. הם שכבו זה לצד זה. הצמדנו את מיטותיהם ואפשרנו להם להחזיק ידיים כשהיו מחוברים למסיכת חמצן ולהנשמה לא פולשנית. האישה הייתה חולה מאוד ובמצב קריטי. הבעל היה חולה בינוני. אחרי תקופה מסוימת - הגלגל התהפך. האישה התחזקה והבעל נחנק, גווע ונפטר כשידה של אשתו אוחזת בידו.

הטוב: בחלק מהקרבות שבהם נלחמנו השנה, חווינו גם הצלחות. אני זוכר את האושר שהרגשתי במלחמה עיקשת על חיי גבר צעיר כבן 50, אב לילדים, שבמשך מספר שבועות נקשרנו מאוד אליו ולבני ביתו. במהלך כל ימי האשפוז במחלקה, הוא היה מחובר לחמצן בריכוזים שונים, לעירויים רבים ולמכשיר הנשמה לא פולשני. המשפחה הגיעה לבקר יום יום, אך החולה תקשר מעט מאוד, בעיקר עם העיניים, כשעל פניו ההבעה שזעקה ושידרה דבר אחד - פחד למות. לאורך האשפוז, ראיתי את העיניים שלו נעות בין תקווה לייאוש. לשמחתי, המלחמה על חייו נשאה פרי והגבר החלים, יצא לשיקום וחזר לבסוף למשפחתו.

ד"ר קטיה אורבין, מנהלת מערך טיפול נמרץ לב במרכז הרפואי רבין

הרע: בטיפול נמרץ לב מטפלים לא רק באדם עצמו, אלא גם במשפחה. בני המשפחה כמובן מתמודדים עם אירוע פתאומי, מפחיד ולא צפוי - ומטבע הדברים שואלים הרבה שאלות. לחלקן יש לנו תשובה ברורה, לחלקן לא. כשאנחנו מעריכים את סיכויי ההחלמה, יש הרבה פקטורים שאנחנו עוד לא מכירים מספיק בשביל לספק קביעה חד משמעית.

השנה הגיע אלינו גבר בשנות החמישים לחייו, אב לילדים צעירים יחסית, שניהל עסק מצליח ועל פניו היה בריא. הוא חווה דום לב בביתו, לאחר שבבדיקה שנעשתה לו זמן קצר קודם לכן לא עלה סיכון לאירוע כזה. לאחר החייאה מוצלחת הוא עבר צנתור ועל פניו היה נראה שיתאושש לאחר כמה ימים. מאז, במשך שלושה שבועות ארוכים מצבו הידרדר, עד שנאלצנו למרבה הצער לקבוע את מותו. הקושי הגדול כאן היה ההפתעה. כשסיפרנו למשפחה שלו, הם היו בשוק. כולנו האמנו כל כך שלסיפור הזה יהיה סוף טוב.

הטוב: לצד הסיפורים הקשים, אנחנו נתקלים כל הזמן גם בסיפורים שמפתיעים אותנו לטובה, כמו במקרה של אישה בשנות ה-50 לחייה, ללא רקע של מחלות לב, שלקתה בדום לב בביתה. הכלב שלה, שהולך אחריה לכל מקום, ליווה אותה לשירותים, שם איבדה את ההכרה, והוא התחיל לנבוח עד שבני משפחתה התעוררו והזעיקו את כוחות ההצלה.

כשהיא הגיעה לבית החולים היא עברה צנתור ומצבה התייצב, אבל לאחר שבוע של אשפוז היא לא הראתה שום סימנים לשיפור. במשך כל תקופת האשפוז, משפחתה ציפתה לגרוע מכל - וגם לנו לא היו יותר מדי דברים מעודדים להגיד להם. כעשרה ימים לאחר האירוע, היא לאט לאט התחילה לחזור לעצמה. לאחר תהליך שיקום ארוך, היא באה לבקר אותנו כשהיא הולכת רגיל ועם מבט צלול בעיניים. זה היה מאוד מרגש לראות אותה ככה אחרי כל כך הרבה ימים מתוחים שבהם התכוננו לגרוע מכל.

ד"ר גיא חושן, סגן מנהל מחלקה פנימית בבית החולים איכילוב, שעם פרוץ המגיפה מונה למנהל הרפואי של מתחמי הקורונה

הרע: תכננו לשחרר חולה קורונה קשיש למוסד סיעודי הערוך לטפל בחולי קורונה, על פי הנחיות משרד הבריאות. המשפחה התנגדה, לא הסכימה לשתף פעולה עם ההחלטות שלנו. כמנהל המחלקה, מצאתי את עצמי מאוים מילולית על ידי קרובי משפחתו של הקשיש. נערך מפגש פרונטלי מורכב בבית החולים, בחסות אנשי אבטחה ושוטרי יס"מ. לבסוף הגענו להסכמות, אך החוויה בהחלט לא הייתה נעימה.

הטוב: בשנה האחרונה ראיתי לא מעט חולי קורונה קשישים שמצליחים, נגד כל הסיכויים, להתגבר על המחלה ולקום על הרגליים. עד שאותם מטופלים מחלימים, הם ובני המשפחות שלהם נדרשים להתמודד עם אימה, סכנה קיומית ובעיקר המון אי ודאות. לראות אותם יוצאים מהמחלקה בסוף המלחמה הזאת עם חיוך על הפנים וחוזרים הביתה - זה ללא ספק משהו שנחרט בזיכרון ונשאר איתך.

אלכס בבט, אח אחראי במחלקת קורונה, המרכז הרפואי הלל יפה

הרע: בתור אח אחראי במחלקה, הייתי צריך לגייס כ-30 אחים ואחיות ממחלקות שונות. להכשיר ולגבש אותם לצוות זה קשה מאוד. רובם לא עוסקים בשגרה בחולים מורכבים הזקוקים לתמיכה נשימתית ובשביל מי שלא רגיל לזה, מעבר לחוסר הידע והניסיון, יש את המורכבות הנפשית. חלק מהצוות הסיעודי הגיע היישר מסיום לימודי הסיעוד. להגיע למחלקה המורכבת מחולים קשים שחלק לא מבוטל מהם נזקק להנשמה, זה בהחלט מאתגר וקשוח. המצב הזה נמשך לאורך כל הגל השני, אבל אני מעריך כל כך את הצוות שלא ויתר והתגייס במסירות רבה לטיפול בחולים, עם כל הקושי שבדבר.

הטוב: אחד הרגעים שלא אשכח השנה היה כששחררנו את אחת המאושפזות במחלקת הקורונה לביתה. מדובר באישה צעירה, בריאה, שהייתה בסוף ההיריון ואושפזה במחלקה במצב קשה, עם תמיכה נשימתית. הרופאים החליטו ליילד אותה בניתוח קיסרי דחוף. היא חזרה אלינו למחלקה אחרי הלידה כשהיא מונשמת. לאט לאט הצלחנו לגמול אותה מהנשמה, מצבה השתפר וכעבור מספר ימים היא שוחררה לביתה.

הרגע הזה, שבו היא אספה את חפציה האישיים ויצאה מהמחלקה, לא לפני שהודתה בעיניים דומעות לצוות על הטיפול המסור בה, בהחלט חימם את הלב. ההרגשה שהצלחנו להציל אותה והיא חוזרת הביתה לתינוק שמחכה לה, שווה את הכול.

פרופ' דניאל שפשלוביץ, סגן מנהל מחלקה פנימית בבית החולים איכילוב, שבמשך מספר חודשים שימשה כמחלקת קורונה

הרע: לצערי, השנה לא היה רק רגע אחד קשה, אלא כל כך הרבה כאלו - שאני לא יכול לדרג אותם. בעיקר הייתה חוויה חוזרת וטראומתית כשטיפלנו בחולי הקורונה הראשונים - אנשים צעירים ובריאים בסך הכול, עם שנים רבות של חיים מלאים לפניהם. בהתחלה הם הגיעו עם דלקת ריאות קלה ונראו בסדר גמור, אפילו צחקו איתנו וסיפרו סיפורים, ואז באופן פתאומי המצב הידרדר והם לא הצליחו לנשום. חלקם גם מתו, בלי שנוכל לעשות שום דבר כדי להילחם במחלה שלהם מעבר לטיפול התומך. זאת חוויה לא מוכרת לרופאים בימינו והיא הביאה איתה המון חוסר אונים.

הטוב: הפרסום הראשון על החיסון היה גם הפעם הראשונה שבה באמת יכולנו לראות את הסוף. סגרים והגבלות מורידים את כמות ההדבקות והחולים, אבל ברור שזה רק פתרון זמני. כשפורסם המידע על החיסון, בפעם הראשונה יכולנו לדמיין שהסיוט הזה ייגמר. עם כל החסרונות של החיסונים - תופעות לוואי נדירות, זנים עמידים - אין דרך אחרת לנצח את הקורונה. זה הנשק הכי חזק שלנו, וזה מדהים שזה פותח כל כך מהר. זה ללא ספק הישג אנושי ומדעי אדיר.

פרופ' נמרוד מימון, מנהל מחלקה פנימית ויושב ראש החטיבה הפנימית בבית החולים סורוקה; ראש תוכנית מגן אבות ואימהות

הרע: בתפקידי כמנהל 'מגן אבות ואימהות', נדרשתי להתמודד עם התפרצות בבית אבות בלוד שלא היה לו מספיק כוח אדם כדי להמשיך לטפל בדיירים. זאת מכיוון שרוב העובדים הקיימים נחשפו לחולי קורונה ונדרשו לבידוד. במקביל, הבנו שאם נפנה את הדיירים לבתי החולים באזור, שבהם מחלקות הקורונה כבר היו מלאות, אלו יוצפו במטופלים ואולי לא יעמדו בעומס. אני זוכר את הייאוש והתסכול שהמצב כזה מייצר. זה אחד האירועים שמחדדים כמה חשוב להגן על בתי האבות ולייצר מעטפת חזקה שתטפל במערך הגריאטריה גם בשגרה וגם במצבי קיצון כאלו.

הטוב: בשנה האחרונה אנשים פחדו מאוד מהקורונה ונמנעו מלהגיע לבתי החולים, אבל חשוב לזכור שהאיומים על הבריאות לא מסתכמים בקורונה והפחד הזה מונע מהרבה אנשים לקבל טיפול לבעיות אחרות. בעבודתי כמנהל מחלקה פנימית, הגיעה אלינו אישה בשנות ה-30 לחייה, עם כאבי בטן שנמשכו כמה חודשים. היא עברה בין כמה בתי חולים, ביצעה שורה ארוכה של בדיקות ואיש לא ידע למה זה קורה.

מתמחה צעיר במחלקה לקח על עצמו לחקור לעומק את המקרה ולבסוף גילה שהיא סובלת ממחלה נדירה מאוד, שמאובחנת באחת מכל עשרת אלפים נשים. זוהי תסמונת פיץ-יו-קרטיס שגורמת לזיהום המערכת הגניקולוגית של האגן, יוצרת כאבים קשים ודלקות בכל חלל הבטן ובמקרים מסוימים עלולה לפגוע בפוריות. משמח מאוד לדעת שיכולנו לסייע לאישה שאחרי תקופה ארוכה של סבל, סוף סוף ידעה איך לטפל במחלה שכל כך השפיעה על חייה.