ד"ר אליהו הלר, רופא ילדים וחבר בוועד הרופאים העצמאי של מכבי ובאיגוד רופאי הילדים, החלים רק לאחרונה ממחלת הקורונה לאחר שנדבק בה, ולמרות שחוסן. החוויה שלו כחולה קורונה שהגיע לאשפוז וההתאוששות בבית גרמו לו לכתוב על חשיבות החיסון - אותה הוא מבין אפילו יותר היום.
"אני שוהה בבידוד זה היום ה-17, מאז אובחנתי כחולה קורונה. זה התחיל ביום חמישי לפני 17 יום בתחושה שמזכירה שפעת - כאב ראש, שיעול וחולשה. הייתי אמור לצאת לסופ"ש בבית מלון וליתר ביטחון מתוך תחושה של אחריות הלכתי לבצע בדיקת קורונה. למחרת בצהריים ה-"חיובי" הבהב בנייד שלי. יום למחרת גם אשתי נמצאה חיובית וכך מצאנו את עצמנו במקום בבית מלון "מבלים" את הסופ"ש בבידוד בבית.
מאותו רגע מצבי רק החמיר (אשתי נשארה אסימפטומטית) השיעול התגבר, חשתי עוד יותר חולשה וחוסר תיאבון קיצוני. כעבור יומיים הגיע מחולל חמצן לביתי אבל הסטורציה לא השתפרה. כעבור יומיים נוספים, תש כוחי ובהיותי מיובש, הגעתי למצבי חנק מבהילים ולא יכולתי לסיים שני משפטים ברצף. פוניתי למיון ומשם לאשפוז במחלקת קורונה. בעיני רוחי ראיתי את עצמי מחובר למכונת הנשמה, אקמו. חיי חלפו לנגד עייני. ממש כך.
ברגע שאובחנת כחולה קורונה, בבית חולים, אתה הופך ל-"מצורע". אתה מועבר מהמיון למחלקה במעין "זינזנה" סטרילית. סניטר לבוש בחליפת מגן מעלה אותך על כיסא למחלקה, לאחר שעבר שתי דלתות מבודדות, ו"מניח" אותך על מיטה בחדר, ללא חולים נוספים (כרגע יש מעט מאושפזים). אתה לבד. שוכב חסר אונים עם בגדיך על המיטה. שקט, דממה, מנותק מהעולם. מחכה.
כעבור זמן מגיע צוות רפואי - מחבר לחמצן, עירוי, תרופות. הקשר עם העולם החיצון מתבצע על ידי לחיצה על כפתור אינטרקום. יש מתקן מים במסדרון - אבל איך מגיעים אליו אם אין לך כוח לזוז? ללכת לשירותים זה עבודה קשה. פתאום דברים פשוטים של יום יום הופכים למשימה קשה ואתה לבד. הצוות מעבר לאינטרקום עונה מיד ומנסה לעזור ככל האפשר אבל כמה אתה יכול להטריח אותו? אתה לא רוצה להיות נודניק. כל כניסה של איש צוות כרוכה בהתמגנות. זה לוקח זמן ולא ניתן לביצוע בתדירות גבוהה.
עוד בוואלה!
התמזל מזלי וכיון שאשתי הייתה אף היא מאומתת, היא נשארה בחדרי כל התקופה ושימשה עבורי כאחות פרטית. לבי יצא לחולים הבודדים ששהו ביתר החדרים. כוס הקפה/תה שקיבלו מדי פעם מאשתי הציפו אותם באושר.
אושפזתי, קבלתי דקסמטזון, REMDESIVIR, חמצן ואט אט התחלתי להשתפר. ביום החמישי לאשפוז שוחררתי, ללא חמצן, לביתי. בתחילה הרגשתי "מחוק", ישבתי בכורסא, בוהה, נרדם לסירוגין, "זומבי", בקיצור. אבל ככל שהימים חלפו גם מצבי השתפר. היום הקורונה כבר מאחורי, ואני יכול לומר בביטחון מלא, שהסיבה המרכזית בזכותה לא הגעתי למצבים חמורים הרבה יותר היא משום שהתחסנתי. החיסון "חסך" ממני הנשמה ואקמו כאשר ללא החיסון, מחלתי קרוב לוודאי הייתה מתנהלת בנתיב אחר.
אני טורח לשתף אתכם בסיפור האישי שלי, בחוויה האישית שלי, על מנת שלא תקלו ראש בקורונה. זה עלול לפגוש כל אחד וזהו מפגש טראומתי מאוד, גם פיזית וגם נפשית, וזה נשאר איתך אחר כך לאורך זמן (תופעת ה-Long covid).
אני חייב להדגיש, אין לי שמץ טענה לצוות הרפואי. הם עושים כמיטב יכולתם, מעל ומעבר, תוך גילויי אנושיות ואמפתיה, אך בתוך מגבלות וחוסר כוח האדם ברפואה הציבורית. הפלגתי בתיאורים הנ"ל על מנת לשקף לכם שהבדידות, תחושת "המצורעות", היא חלק בלתי נפרד ולא פחות חשוב, במחלה הארורה הזו.
אני רופא ילדים ואין לי ספק שנדבקתי מאחד הילדים שבדקתי. נכון, ילדים מתחת לגיל 12 אינם יכולים להתחסן עדיין, אבל אין ספק כי ככל שאלה שיכולים להתחסן יעשו זאת, כך יפחת הסיכוי להתפשטות המחלה, למפגש עם נשאי המחלה ולהופעת מקרים קשים שלה. אני ער לדיונים בעד ונגד חיסון הילדים. אני מקווה שהמקרה שלי אולי ישכנע את הספקנים בנחיצות החיסונים. זה חשוב להם, זה חשוב לאוכלוסייה שבאה במגע איתם, זה חשוב לחוסן הלאומי.
הקורונה היא לא מחלה שיש להקל בה ראש או "להמר" עליה.