זו אולי נשמעת כמו מחלה מומצאת או בכלל מצב נפשי, אבל תסמונת הלב השבור היא מצב רפואי לכל דבר. כעת, מחקר חדש בכתב העת של איגוד הלב האמריקני מגלה שהיא נמצאת במגמת עלייה, במיוחד בקרב נשים בגילאי 50 עד 74.
תסמונת הלב השבור, המכונה גם קרדיומיופתיה על שם טקוצובו (מיפנית, מלכודות שמשמשות ללכידת תמנונים ודומות בצורתם לשינוי המבני של לב שבור), היא תופעה רפואית שתוארה לראשונה בשנת 1980 על ידי פתולוגים אמריקנים שמצאו כי ב-11 מתוך 15 אנשים שעברו נתיחה לאחר המוות היו שינויים מבניים ייחודיים בלב. על פי ההערכות, אחד עד שני אחוזים מהחולים שמגיעים לחדרי המיון עם סימפטומים הזהים להתקף לב, מאובחנים כסובלים מתסמונת הלב השבור.
בדרך כלל קודמים למחלה הלם קיצוני, מתח או אובדן, והתסמינים כוללים כאבים בחזה כה חמורים עד שהם מרגישים כמו התקף לב, עילפון וקוצר נשימה. החוקרת הראשית במחקר ד"ר סוזן צ'נג מהמרכז הרפואי סידרס-סיני אומרת שהטריגר יכול להיות גם משהו מינורי יותר, כמו מסיבת הפתעה או כל דבר לא צפוי, מתאונת דרכים ועד פרידה רומנטית.
המחקר מראה כי למרות שהמחלה אינה נפוצה, היא גם לא נדירה כמו שחשבו פעם. חוקרים מצאו 135,463 מקרים בארה"ב מ-2006 עד 2017, וב-88.3 אחוזים בהם היו מעורבות נשים בנות 50 ומעלה. למעשה, המקרים עלו במהירות הגבוהה ביותר (פי שישה לפחות) בנשים בקבוצת הגילאים 50 עד 74.
התסמינים העיקריים של תסמונת הלב השבור הם כאב פתאומי ועז בחזה, שהוא ביטוי לפרץ של הורמוני לחץ - שיכול להיגרם על ידי אירוע מלחיץ מבחינה רגשית. הגורמים כאמור מגוונים וכוללים בין היתר מוות של אדם קרוב, גירושין, פרידה ולעיתים אף אירוע משמח מאוד ומפתיע.
עוד בוואלה!
הביטויים של התסמונת עשויים לכלול כאבים בחזה וקוצר נשימה, הפרעות בקצב הלב ואפילו מצב קיצוני כמו הלם קרדיוגני, בו תפקוד הלב נחלש עד שאינו מצליח למלא את צרכי הגוף. בניגוד להתקף לב, ברוב המקרים של התסמונת ניתן לטפל ולהחזיר את תפקוד הלב באופן מלא בתוך כמה שבועות, ומי שחווה את התסמונת בעבר נמצא בסיכון נמוך לכך שהיא תחזור שוב. לרוב, זמן התאוששות הוא מהיר ונע בין ימים ספורים עד שבועות.
"לגברים ולנשים יש ביולוגיה ורגישות שונה למחלות", אומרת צ'נג, "ההבדלים האלה אפילו מועצמים עם הזמן, ובמחקר הזה נראה שזה ישים גם כאן". למודעות רבה יותר יש חלק בעלייה בתיעוד המקרים, אך צ'נג אומר שגורמים סביבתיים עדיין לא מזוהים הם כנראה גורם נוסף. מחקר עתידי ינסה לאתר מי עשוי להיות הפגיע ביותר. "כנראה יש איזו נטייה גנטית בסיסית", היא אומרת.