זה מה שקורה לכם כשאתם לא מצליחים לסלוח

אנשים מאמינים ש"לטעות זו חולשה אנושית ולמחול זו מעלה אלוהית". רבים מתייחסים לסליחה כאקט של התעלות הרוח או אפילו גבורה - אך למעשה, סליחה נועדה קודם כל לגרום לנו להרגיש טוב יותר עם עצמנו, והיא תורמת לאדם הסולח הרבה יותר משהוא יכול לשער.

"סליחה חשובה יותר יותר לסולח מאשר לנסלח", מסבירה מלי טופז, פסיכולוגית קלינית מומחית. "אדם שלא סולח, נשאר עם תחושות קשות של כעס, דיכאון או אפילו פוסט טראומה. הדברים האלו לא רק מכבידים על הנפש. הם גם יכולים להוביל להתפתחות מחלות גופניות".

עדי ביטנר, בעצמה פסיכולוגית קלינית ובעלת מכון סול לפסיכותרפיה, שותפה לתפיסה הזו ומציינת כי "הנוירו-פסיכולוגיה מלמדת אותנו שמצבי מועקה, כמו אלו שמתרחשים כשאדם מתקשה לסלוח ולשחרר, גורמים להפרשת נוירוטרנסמיטרים (מוליכים עצביים) שיכולים לפגוע במערכות שונות בגוף".

וזו, חשוב להבין, לא רק קביעה של פסיכולוגים. יש לכך לא מעט עדויות גם בספרות הרפואית. מחקר שנערך באוניברסיטת הרווארד מצא כי אנשים שנזכרים באירועים קשים מהעבר שהם לא התגברו עליהם, חווים צניחה ברמות האימונוגלובולין שנמשכת כשש שעות בממוצע. זהו אחד הגורמים החשובים במערכת החיסון שנלחמים בזיהומים ולכן, מסבירים החוקרים, אנשים אלו מצויים בסיכון מוגבר "לתפוס" מחלות שונות.

מחקרים אחרים מצאו כי נטירת טינה עלולה לגרום נזק לריאות, להגביר את לחץ הדם ובאופן כללי לקצר את תוחלת החיים. כל אלו מתווספים גם לקשיים נפשיים שכמובן כרוכים בטינה ומהווים חלק בלתי נפרד מההתמודדות איתה - עצבנות, אי שקט, קשיים לסמוך על אנשים ובמקרים מסוימים גם קושי של ממש לנהל מערכות יחסים חדשות, מפני שחוששים שהפגיעה מהעבר תחזור על עצמה.

"אם אנחנו מתקשים לדוגמה לסלוח להורים שלנו על שפגעו בנו בעבר, אני רואה אצל מטופלים לא פעם שהטראומות הלא פתורות האלו מתקבעות וגם מועברות למערכות היחסים שלהם עם בני או בנות הזוג בעתיד - בלי שבכלל יהיו מודעים לזה", מוסיפה ביטנר.

זו כמובן החלטה אישית, שתלויה בהמון גורמים, אך טופז מבקשת להזכיר כי "בדרך כלל, אנשים שפוגעים, עושים זאת כי הם גם נפגעו בעצמם בעבר. דווקא כשמרגישים שעושים דברים שאין עליהם מחילה, זה מייצר מערבולת שמזינה את עצמה ורק גורמת לעוד תחושות קשות ומעשים רעים בעתיד. כשסולחים, שוברים את מעגל הקסמים הזה - בצורה שמשחררת את שני הצדדים ומאפשרת להם לשחרר את הנפש שלהם ולפנות מקום לחוויות חיוביות יותר".

לטענתה של טופז "כשסולחים, אפשר להתנער סוף-סוף מהכעס ולפנות את המרחב הנפשי כדי לפתח רגשות חיוביים יותר שדווקא ישפרו את הבריאות ואת החוסן המנטלי".

יום הכיפורים מהווה לכאורה את ההזדמנות המושלמת להיסלח ולסלוח, אבל אם שואלים את המומחים, מבינים שכדאי דווקא לעבור את התהליך הזה בצורה קצת אחרת. "סליחה היא תהליך ארוך וממושך", מדגישה טופז. "זה לא יכול לקרות פתאום ביום אחד - שבו מזדכים על הכול ואז מרגישים נקיים וטהורים. זה תהליך שאתה צריך קודם כל לעבור עם עצמך, ואז לעבור אותו מול האדם שפגע בך - להגיד שאתה סולח לו ובאמת להרגיש שאתה יכול לשחרר".

"בתהליך הזה, חשוב לתת ביטוי לרגשות הקשים ולא לברוח מהם - זה אומר להרגיש את הכעס, את העלבון, הפגיעה והאכזבה. כשאנחנו נותנים לרגשות האלו את המקום הראוי להם, הם כבר ישתחררו מעצמם מהר יותר משהיה קורה אם היינו מנסים "טאטא אותם מתחת לשטיח", היא מוסיפה.

ביטנר מסבירה כי "לכל אחד מאיתנו יש את השעון הנפשי שלו, שמתקתק בקצב שונה, ולכן לכל אחד יידרש זמן אחר כדי לסלוח ולשחרר. הנפש שלנו היא מאוד מסועפת - יש בה המון רבדים שאנחנו לא תמיד מודעים אליהם. אי אפשר להאיץ בסליחה ובטח שלא לצפות שהיא תקרה ביום אחד. בתהליך הזה, חשוב מאוד לשתף אחרים כדי לעבד כמו שצריך את הרגשות. זה דבר שקשה לעשות לבד. שיתוף יכול להיעשות בעזרת גורם מקצועי כמו פסיכולוג, בעזרת חברים או קבוצה של אנשים שמתמודדים עם תחושות דומות".

ולאחר שמעבדים את הרגשות הקשים שלנו, ניתן להתחיל לחשוב גם על הצד השני. לדברי טופז, "חשוב לנסות להבין למה הצד השני עשה את הדבר שכל כך פגע בנו. אחד הכלים החשובים ביותר בתהליך הזה הוא אמפתיה, היכולת לשים את עצמנו בנעליים של האחר ולהבין מה באמת עובר אצלו בראש". ואמפתיה, חשוב להבין, היא לא דבר שיש או אין בנו. זהו "שריר" מנטלי שאפשר וצריך לפתח. וזה קורה רק באמצעות אימון ורצון אמיתי לפתח אותו.

כאמור, יום הכיפורים לבדו כנראה לא יהיה היום שבו כל החטאים שבין אדם לחברו נסלחים, או היום שבו אתם סוף סוף תשתחררו מהכעס והאכזבה שלכם כלפי מי שפגעו בכם. זה תהליך שדורש זמן, סבלנות, אורך רוח ובעיקר הבנה שהסליחה חשובה קודם כל לכם, ורק אחר כך לצד השני.

נכתב בשיתוף עם אתר Experts - ייעוץ פסיכולוגי