יום כיפור הוא יום של חשבון נפש וסליחות. אף שבדרך כלל אנחנו מדברים על חשבון נפש שבין אדם לחברו, או בין אדם למקום, הפעם אנחנו רוצים לדבר דווקא על חשבון הנפש בין אדם לעצמו, וליתר דיוק - לגופו. עם הדאגה הרווחת לבריאות, למשקל ולכושר, רובנו שוכחים שהגוף שלנו הוא מכונה מדהימה, ומבלים חלקים גדולים מדי מחיינו מאוכזבים או מתוסכלים ממנו.
אבל תחשבו על זה - כמה דברים הגוף שלנו מאפשר לנו? כל פעולה שאנחנו עושים מתאפשרת בזכות הגוף. מדברים פשוטים ויומיומיים כמו הטלת שתן, דרך תנועה וניידות, תקשורת ושיחה עם האהובים עליכם, הבאת ילדים לעולם, ועוד. עד כמה אנחנו עוצרים לומר לגוף תודה? ועד כמה אנחנו מעניקים לו בחזרה את הדברים להם הוא זקוק? הנה כמה שאלות שתוכלו לשאול את עצמכם, כחלק מחשבון נפש מול הגוף.
עד כמה הייתם קשובים לגוף שלכם בשנה האחרונה?
כמה פעמים קורה לנו שאנחנו לא קשובים לתחושת שובע של הגוף, וממשיכים לאכול עד כדי תחושת כבדות? כמה קורה לנו שאנחנו מתעלמים מרעב ומבקשה של הגוף לאוכל, בין אם מחוסר זמן, מניסיון להפחית בכמויות או מכל סיבה אחרת? כמה קורה שאנחנו שותים קפה כדי להשתיק את הרעב?
האם האוכל שאנו בוחרים הוא כזה שמזין את הגוף, ומספק לו את כל רכיבי התזונה להם הוא נזקק? אין זה אומר להימנע מגלידה ושוקולד, אלא לכלול לצידם תזונה מאוזנת עם כלל אבות המזון.
האם אנחנו מקפידים להעניק לגוף שלנו את התנועה שהוא זקוק לה? ומה לגבי שינה? נכון, ללא ספק יש תקופות עמוסות בחיים, שבהן שינה היא מצרך נדיר. אבל בהיעדר סדר עדיפויות, החיים לכל אורכם יהיו תקופה עמוסה. גם מנוחה חשובה: לדעת להניח בצד את העבודה ולהקדיש זמן למשפחה וחברים, וגם זמן לעצמי.
עד כמה כעסתם על הגוף שלכם בשנה האחרונה?
אנחנו מוצאים עצמינו כועסים ומאוכזבים מהגוף שלנו על כל כך הרבה דברים. על כאב שמגביל אותנו, על מחלה שמשפיעה עלינו, על בעיות פריון שמקשות על כניסה להריון, על השמנה או על מצבים אסתטיים. הכאב והכעס מובנים, אך נסו לצדם לחפש את המקום בו אתם שותפים של הגוף, הרוצים לעזור לו להתמודד עם המצב.
עוד בנושא:
אחרי חשבון הנפש, מגיעה הסליחה
אז החלטתם לעשות שינוי ולאמץ אורח חיים בריא. אולי אפילו הקפדתם תקופה, אבל אז הגיעה "מעידה". מצאתם את עצמכם אוכלים משהו שלא התכוונתם, או מדלגים על אימון, וכועסים שככה ויתרתם לעצמכם. השיפוטיות מתגברת ועולות מחשבות כמו "למה אני לוקח את העוגה הזו? איך אני הורס לעצמי עכשיו!", או "איזה עצלן אני, איך אני לא הולך להתאמן?". כל אלו גורמים לתחושה די רעה, באסה ואכזבה עצמית, ולפעמים גם למחשבה שאין לי סיכוי להצליח בזה, ועדיף כבר להפסיק לנסות.
בהרצאת TedX של פרופ' שאונה שפירו, ד"ר לפסיכולוגיה קלינית העוסקת בחקר מיינדפולנס, היא מסבירה מה קורה לנו כשאנו שופטים את עצמינו ומתביישים בעצמנו. בסריקות fMRI, הבודקת פעילות של אזורים במוח, רואים כי במצב של בושה, מרכזי הלמידה של המוח נכבים.
זה כמו ילד שינסה לבנות מגדל קוביות ולא יצליח. אם נכעס עליו ונבייש אותו, הוא ירגיש ממש רע עם עצמו ולא ירצה לנסות שוב. אני מניחה שלחלקכם בכלל צורמת המחשבה לכעוס על ילד כזה. אז מה החלופה? איך הייתם מגיבים כלפי אותו ילד? וודאי הייתם ניגשים אליו בחמלה, מחפשים דרך לעזור לו ולהנחות אותו, מנסים להבין יחד אתו למה לא הצליח, ומעודדים אותו לנסות שוב.
תשומת לב אמפתית ומכילה היא המפתח לשינוי. היא נותנת לנו אומץ להסתכל על החלקים שאנחנו לא רוצים לראות כשאנחנו בשיפוטיות, וגם מדליקה את מרכזי הלמידה במוח. ככה אנחנו יכולים להבין מה באמת קרה לנו שם.
אז בדקו עם עצמכם באמפתיה, מה היה באותה "מעידה"? אולי לא יצאתם לפעילות כי הייתם מאוד עייפים והגוף היה זקוק למנוחה? אולי הלכתם לארון העוגיות בעבודה פשוט כי רציתם הפסקה, ולא הבנתם באותו רגע שזה מה שאתם צריכים? ואולי פשוט העוגה הייתה נראית לכם מאוד טעימה, ובדיעבד היה נכון לשבת וליהנות ממנה?
לכולנו יש את הנטייה לכעוס על עצמנו, לנזוף בעצמנו שנשברנו, שחרגנו, שלא עמדנו ביעד. אבל הדיבור הזה מחליש ועוצר, ולא מאפשר התפתחות. לעתים גם יש פחד שאם אקבל את עצמי, לא אוכל להשתנות. והתשובה שלי היא שלקבל את עצמי, לא אומר לעצור ולהיתקע במצב הנוכחי. זה אומר לקבל את עצמי, על ההתנהגויות שלי, החוזקות והחולשות שלי, ומהמקום הזה להמשיך ולצמוח.
אז אם אתם יכולים להיזכר בפעמים לאורך השנה שבהן הייתם בכעס או בשיפוטיות כלפי עצמכם, בקשו מעצמכם סליחה, מתוך כוונה לשנות את ההרגל הזה, ולאמץ גישה אמפתית ואוהבת כלפי עצמכם.
טלי נחום היא דיאטנית קלינית ומרצה לאורח חיים בריא