ההרגל שהורים חייבים להיפטר ממנו לקראת שנת הלימודים הקרובה

בעוד שבועות ספורים תתחיל שנת הלימודים החדשה. כ-200 אלף ילדים יצעדו בפעם הראשונה אל שערי בית הספר, שם יתחילו פרק חדש בחייהם, ילמדו ויגלו דברים חדשים. אלא שלא רק הילדים שלנו יתחילו משהו חדש. גם אנחנו נתחיל פרק חדש ונגלה דברים חדשים על עצמנו ועל ההורות שלנו. אחד מהם הוא הציפיות שלנו מהילדים שלנו.

ציפיות הן דבר חיובי. ילדים לא יכולים לגדול אם לא נצפה מהם. אין הורה שאין לו ציפיות מהילדים, וזה בסדר גמור, כך צריך. אנחנו דורשים ומצפים שיעשו דברים בהתאם לגילם וליכולתם כמו: להתלבש לבד, לאכול בכוחות עצמם, להתחשב באחרים, להתנהג יפה לאחיהם ועוד. ציפיות הן לרוב דבר טוב, מדרבן ומעודד. הן מעידות על אמון. מי שלא מאמינים בו, לא מצפים ממנו, ולרוב הוא יתקשה גם להאמין בעצמו. אבל כמו כל דבר בחיים, הכול שאלה של מינון.

ברוב המקרים, ילדים נפגשים לראשונה עם הציפיות שלנו סביב הכניסה לבית הספר. גיל בית הספר הוא גיל מאד משמעותי לבניית הדימוי העצמי הלימודי של הילד, ודווקא כאן - חשוב שהמבוגרים המשמעותיים בחייו, אלה שמלווים את תהליך צמיחתו והתקדמותו, יהיו קשובים לו ויצפו ממנו בהתאם ליכולותיו.

המערכת הבית ספרית, הדרישות, הלחץ, השיעורים, המבחנים, כל אלה מכניסים, לא פעם, אותנו, ההורים, ללופ רציני סביב העניין, לא חולף זמן רב, ואנחנו מתחילים להכביד על הילדים שלנו עם ציפיות גבוהות. גבוהות מדי. וזו בדיוק הבעיה עם ציפיות, שהן יכולות להכביד. אם היו מבקשים מכם להעמיס על גב ילדכם סלעים כבדים, ואומרים לכם שזה לטובתו, הייתם מסכימים? ברור שלא, אבל לפעמים זה מה שאנחנו עושים כשאנחנו מעמיסים עליהם המון ציפיות. עם משא כזה על גבם מה הפלא שהם מתקשים לתפקד?

ציפייה מהילד להיות תמיד "הכי טוב", "הכי חזק", או "הכי מוצלח" היא ציפייה מכבידה. אבל הן לא חייבות להיות גבוהות מאוד כדי שיכבידו. לפעמים מספיק שהן לא מותאמות לילדים. זה קורה כשמצפים מילד להיות או לעשות משהו כשאין לו את היכולת הרגשית או הנפשית לעשות את זה: "למה אתה לא מזמין חברים?" או "המורה אמרה שאת לא משתתפת בכיתה. אני רוצה שתשתתפי, זה חשוב...".

לרוב זה קורה כשמצפים מהילד להיות או לעשות משהו שלא מתאים למה שהוא באמת רוצה או לנטיית הלב שלו. לפעמים, אפילו מבלי שנתכוון, ילדים עלולים להרגיש שאם הם לא יעמדו בציפיות שלנו מהם, הם אכזבו אותנו, והנה, הם "לא שווים". כאילו זה התנאי לאהבה ולקבלה של ההורים.

לנו ההורים חשוב לגדל ילד עם ביטחון עצמי, שמאמין בעצמו ונאמן לעצמו, אבל לפעמים ציפיות שמכבידות עליו עלולות דווקא לפגוע בדימוי העצמי ולגרום לו להרגיש לא מספיק טוב.

ההתמודדות של ילדינו עם עול הציפיות הגבוהות, היא אינדיבידואלית ותלויה באופי. חלק מהילדים ינסו לעמוד בציפיות במחיר של כיפוף הרצונות שלהם מול רצונם של אחרים, או שהם יחוו באופן קבוע מתח וחרדה מהחשש שיכשלו ויאכזבו. אחרים פשוט ידחו את הציפיות ויסרבו לעמוד בהם, גם במחיר של כעס ואכזבה מצד ההורים. מולם יש את אלו שירימו ידיים מראש, כמו אומרים: "אל תצפו ממני בכלל - אם אני לא הכי טוב אז אני לא בכלל", יש את אלה שיתנהגו בדיוק הפוך ממה שמצופה מהם, כדי לבחון האם ההורים ממשיכים לאהוב אותם, ויש את אלו שיעדיפו להישאר "על הגדר" בגדר הבטחה לא ממומשת.

אנחנו אלו שהעמסנו על גב הילדים את הסלעים הכבדים, ואנחנו גם אלו שנרוקן אותו קצת ונקל עליהם, בכך שנתאים את הציפיות עבורם ולא עבורנו. כשילדים מרגישים שמקבלים אותם כמו שהם, הביטחון העצמי, הפתיחות לנסות וגם היכולות שלהם, ילכו ויתחזקו.

1. תיאום ציפיות - חשוב להתאים את הציפיות לילד, הן מבחינת הגיל והשלב ההתפתחותי בו הוא נמצא, והן מבחינת תחומי העניין שלו, והאופי שלו. ניקח כדוגמה ילד בן 5 שהוריו רוצים שיהיה כדורגלן. אותו ילד אוהב לשחק במשחקי דמיון, אוהב להרכיב בלגו ולצייר. הוריו בטוחים שהכדורגל יעזור לו להגיע להישגיות, למיומנויות חברתיות תקינות ולשמירה על הגוף, והם רושמים אותו לחוג. הילד מסרב ללכת. רוצה להישאר בבית או להירשם לחוג אחר. זו דוגמה לציפייה של ההורים מהילד שלא מותאמת לתחומי העניין ולאופי שלו.

2. של מי הציפיות? האם הציפיות הן שלי מעצמי כהורה או מהילד. האם אני כילד הבנתי שמי שספורטאי הוא "מקובל" יותר ולכן חשוב לי שילדי יגלו יותר עניין בספורט? כדאי מאד שנערוך בדיקה אישית כזו עם עצמנו, היא תדייק אותנו מאד בציפיות שלנו nהילדים.

3. הפחד שלי - לעתים הפחדים הם אלו שמגדירים את הצפיות. האם הפחד שלי שהילד לא יצליח בחיים? האם הפחד שלילד לא יהיו חברים? שיצחקו עליו? הפחדים הללו הם שלנו, לא של הילדים. נסו לדייק לעצמכם של מי הפחד, ואז תרפו. שחררו. ותנו לילד למצוא את מקומו בכוחות עצמו.

4. תחרותיות אאוט, הישגיות אין - אמנו את הילדים להסתכל על מה שהשיגו לא בהשוואה לאחרים ("לא - האם אני "הכי טוב") אלא ביחס להתקדמות של עצמם ("כן - האם אני יותר טוב ממה שהייתי אתמול").

5. עידוד - עודדו אותם כשהם מצליחים, אך לא פחות חשוב מכך, כשהם נכשלים. שימו דגש על התהליך, על הדרך וההשקעה לעומת התוצאה. תנו להם הזדמנויות לתרום ולעזור. הראו להם שיש בהם כל כך הרבה חוזקות בתחומים רבים ושונים. תנו להם דוגמאות אמתיות לכך.

לקראת השנה החדשה הממשמשת ובאה, בואו נעצור רגע וניקח הרבה אוויר. לכולנו כוונות טובות. כולנו רוצים את הכי טוב לילדים שלנו, והציפיות מגיעות מהרצון לעזור להם. אך לעתים הן מעמיסות עליהם. זכרו כי הילדים קוראים את הוריהם, ויודעים מה מצפים מהם גם אם הדבר לא נאמר מפורשות. בדקו עם עצמכם אילו ציפיות יש לכם מילדכם, מה הן תורמות לכם ביחסים איתם והחליטו האם להשאירן או לשחרר אותן הלאה.

רווית רביב, מומחית גנים, מכון אדלר