למה אנחנו נותנים לילדים שלנו לנהל אותנו, ואיך עוצרים את זה?

ביום שישי האחרון ציינו בכל העולם, גם כאן בישראל, את יום הילד הבינלאומי, שמטרתו קידום המודעות לזכויות הילד, לרווחתם ולבריאותם של כל ילדי העולם, וגם לעידוד האחווה, הכבוד, הקבלה וההבנה בין הילדים. לא תמיד זה היה כך. עד ממש לא מזמן ילדים נחשבו לרכוש הוריהם, וכך נהגו בהם. רק בעשורים האחרונים התחולל שינוי גדול ורחב בראיית הילד וההתייחסות אליו כאל בן אנוש, בעל מחשבות, צרכים ורגשות. אז גם קם גם הצורך להגן עליו, להגביל עבודת ילדים ולא לנצלם.

ואכן, ניתן לומר שעשינו כברת דרך. היום, בישראל, רווחת הילד היא לפני ומעל לכל, מבחינת הצרכים הפיזיים, הרגשיים וההתפתחותיים שהוא זקוק להם. אלא שהלכנו קצת רחוק מדי. תרבות השפע הביאה עימה מקורות אינסופיים של ידע ואפשרויות בנוגע להתפתחותו וחינוכו של הילד, וההורים מוצאים עצמם נזהרים, בודקים, חוששים, שואלים, ולעיתים מוקפים וטובעים בים הידע.

וכך, לאט לאט, לנגד עיננו, צמח לו הילד החדש, ויחד איתו התפתח ההורה החדש.

"אתם לא מחליטים עליי"

"הגוף שלי הוא ברשותי"

"זכותי"

"לא בא לי"

"תפסיקו לחפור לי"

"תעזבו אותי"

"אני רוצה עכשיו !!!"

אלה מסוג המשפטים שנשמעים כמעט בכל בית.

אכן, אפשר לומר שהתקדמנו ועשינו דרך יפה, אולי אפילו קצת יותר מדי. היום, בישראל של המאה ה-21, ניתן לראות הורים שנשלטים על ידי בן שלוש ובת חמש, הורים שמוותרים על עצמם ועל רצונותיהם למען הילדים, ובתמורה מקבלים מהם כעס, זעף וחוסר שביעות רצון תמידי. אני רואה הורים מפוחדים, עייפים, שחוקים ונואשים. הורים טרוטי עיניים שמנסים לרצות ולשמח את ילדם, ללא הצלחה.

ההורים של המאה ה-21, הם אלה שידברו עם המורה במקום לתת לילד לעשות זאת בעצמו, הם אלה שירוצו לסגור חשבון עם ההורה של החבר או החברה שהתנהגו לא יפה לילדם. אלה אותם הורים שיתקשרו לגננת לנזוף בה על כך שכעסה, ולא בצדק, על ילדם הקט. אלה ההורים שמכינים עבור ילדיהם את השיעורים בצורה הכי מושקעת, הכי יצירתית, הכי מיוחדת. הורים שמשקיעים במופעי ימי הולדת מפוארים, הורים שעובדים בשירות הילד ללא הפסקה, ללא תמורה וללא הכרת תודה מצידם.

וכך, לאט לאט, גדל לו כאן דור של אנשים שיודע רק לקבל ולא נדרש להתאמץ או לתת מעצמו דבר.

לקחנו את זכויות הילד כל כך לתשומת ליבנו, עד ששכחנו את התפקיד ההורי ואת הזכויות שלנו. הפרדוקס הוא, שאם שכחנו את הזכויות הבסיסיות שלנו, איך נוכל ללמד את הילדים על זכויותיהם שלהם? אם אנחנו לא שומרים על הכבוד שלנו, לא דורשים מהם להקשיב, לעזור, להתחשב, להמתין, איך הם ילמדו וידעו את כל זה?

בתוך אותה מהפכה מבורכת, בה שמו את הילד, זכויותיו וצרכיו בקדמת הבמה, איבדנו את עצמנו, כהורים. איבדנו את האיזון.

התפקיד ההורי שלנו הוא להכין את הילדים לחיים. ובחיים הם יצטרכו את ארגז הכלים שלהם מוכן ומלא בכבוד, אמפתיה, אכפתיות, התחשבות באחר, הקשבה, נתינה, דחיית סיפוקים, המתנה ועוד. הבית, המשפחה, ההורים והאחים, הם "ההכנה לחיים" הראשונה שהילד נתקל בה. אי אפשר ללמד ילדים להבין ולקבל את האחר, לפני שהם מקבלים את האחר שבנו, ההורים. לפני שהם מבינים שגם לאבא ולאימא יש צרכים ורצונות, דעות ובקשות. אי אפשר ללמד אותם להיות אמפתיים, מבלי לגרום להם לחוש אמפתיה כלפינו.

ילדינו ילמדו להסתדר בחוץ, רק אחרי שהם יתאמנו במגרש הביתי. רק אחרי שיכירו ויבינו את הצרכים והרצונות של שאר בני הבית. הכל מתחיל אצלנו, בתוכנו, וזה לגמרי אפשרי. המשפחה היא שדה האימונים של הילד לחיים.

ולמען כל אלה חייבים להחזיר את הגבולות. אין לי מושג מתי ואיך זה קרה, אבל איכשהו, במחוזותינו, גבולות לא נתפסים הכרחיים כמו מזון וכמו כללי בטיחות. להפך, הם נתפסים כקשים וקשוחים, ולרוב ההורים הם נתפסים כמיותרים ולא הכרחיים. זו טעות. הצבת גבולות לילדים היא חיונית וחשובה בדיוק כמו כל טיפול או צורך התפתחותי אחר שלהם. גבולות הם הבסיס לכל: ללמידה, לכבוד הדדי, להתפתחות, לדחיית סיפוקים, להצלחה, להתמדה, וזו חובתנו ההורית. בלי גבולות, אי אפשר לעבוד, להתקדם ולהתפתח. אנחנו יודעים את זה. הילדים לא. ולכן זה מחייב אותנו, ההורים.

נכון, זה לא קל. זו עבודה יומיומית, שעתית וסיזיפית. זו עבודה שדורשת בדיקה עצמית ואכיפה סדירה. זו עבודה קשה שצריך ללמוד אותה. אבל כשעושים את זה, יחד עם אורך רוח והתמדה, העבודה הקשה הזו, יודעת להניב פירות נהדרים.

רווית רביב היא מומחית גנים ומשפחה, מכון אדלר