במהלך משפטו של צ'רלס גיטו, בגין ההתנקשות בנשיא ארה"ב ה-20 ג'יימס גארפילד, אמר הנאשם: "אני מודה שיריתי בנשיא. אבל היו אלה הרופאים שרצחו אותו". גיטו אמנם הורשע ברצח הנשיא גארפילד (ונידון למוות בתלייה בגינו), אך היה משהו בדבריו, לנוכח הפרטים המשונים שנכללו בטיפול הרפואי שלו "זכה" הנשיא ב-79 הימים שחלפו בין ההתנקשות ועד שהחזיר את נשמתו לבורא.
הנשיא ג'יימס א. גארפילד נורה ב-2 ביולי 1881, בשעה 9:30 בבוקר, בזמן שעמד והמתין לרכבת שתיקח אותו מתחנת בולטימור ופוטומק בוושינגטון לבית הקיט שלו. חלפו 4 חודשים בלבד מאז שהחל את כהונתו, שנקטעה על ידי הכדור הראשון מאקדחו של גיטו - ששרט אותו בכתפו, ובעיקר מהכדור השני, שכבר כוון טוב יותר, פגע בגב התחתון של הנשיא ונתקע בחלל בטנו.
רופאים רבים חשו לסייע בטיפול בנשיא הפצוע, אחד הראשונים שהגיעו לזירה היה ד"ר דוקטור ווילרד בליס (זו אינה טעות הקלדה - השם הפרטי שלו היה דוקטור. ועם שם כזה או שאתה הולך ללמוד רפואה, או שאתה פותח דוכן שקשוקה. בליס בחר באפשרות הראשונה, ואולי חבל שכך), שבהמשך הפך לרופא הראשי שהוביל את הטיפול בגארפילד עד למותו. אגב, ד"ר בליס גם צוטט כמי שאמר "אם אני לא יכול להציל אותו, איש לא יוכל".
אף על פי שד"ר בליס היה זריז ומראשוני הרופאים להציע טיפול לנשיא, הוא לא בהכרח היה הרופא הטוב או המתאים ביותר, ושאלות רבות עלו בהמשך על השיטות הטיפוליות שלו. רבות מהן התחילו במילים: "מה לעזאזל..?!".
הרופאים שהגיעו לזירת ההתנקשות ראשונים ניסו ראשית להוציא את הקליע שנתקע בבטנו של הנשיא בעזרת השיטה המוכרת והנפוצה לאותה תקופה: החדרת אצבעות לא נקיות לתוך הפצע וחיטוט בתוכו בחיפוש עיוור אחר הקליע. ספוילר: זה לא הצליח.
בהמשך, הנשיא פונה לבית הלבן, שם המשיכו הרופאים במאמצים לחלץ את הקליע - הפעם בעזרת חיטוט בתוך פצע הירי בעזרת מכשירים רפואיים שלא עברו חיטוי שהצטרפו לידיים הבלתי שטופות שלהם. שיטה שהיום ידועה בכינוי: וידוא הריגה.
עוד בוואלה!
ואולם, מותו של גארפילד עוד לא היה עובדה גמורה בשלב הזה, ישנו סיכוי מסויים שהוא היה מצליח לשרוד בדרך נס את הפציעה ואפילו את ניסיונות ההצלה שלו, לו רק הרופאים סביבו היו מקפידים על הרפואה המיטבית שהיתה ידועה באותה תקופה. בהקשר זה חשוב לציין שהמודעות לחשיבותה של הסטריליות כבר היתה קיימת באותן שנים, מזה זמן. ג'וזף ליסטר, שהיה חלוץ בתחום החיטוי, פרסם את התיאוריות שלו והדגים את היתרונות של רפואה סטרילית במשך קרוב לשני עשורים. לצערו של גארפילד, הרופאים באירופה היו נכונים יותר לאמץ את המסקנות של ליסטר, מאשר הרופאים בארה"ב. באותם ימים רק חלק מהרופאים האמריקניים הקפידו על היגיינה שתמנע זיהומים איומים ממטופליהם, וד"ר בליס לא היה אחד מהם.
בליס ועמיתיו המשיכו לנסות לחלץ את הקליע מבטנו של גארפילד שוב ושוב במהלך 9 השבועות שבהם טיפלו בו, ובתוך כך החמירו עוד ועוד את הזיהום בגופו. נוסף על כך, גארפילד קיבל מינונים גבוהים מאוד של מורפיום כדי להקל על כאביו וגם כינין - משום שהרופאים שגו לאבחן את תסמיני הזיהום שלו כמלריה. בעקבות הטיפול התרופתי הזה הנשיא לא הצליח לאכול או לשתות מבלי להקיא, מה שגרם לד"ר בליס להתחיל לחפש דרכי הזנה אלטרנטיביות. זה היה השלב שבו הוא הגה את הרעיון של להזין את הנשיא האומלל דרך הרקטום.
הנשיא האומלל בילה את 3 החודשים האחרונים לחייו כשהוא נתון לניסיונותיו הנחושים של רופאיו להאכיל אותו דרך החלחולת. ראשית, בליס ניסה להזין את הנשיא בעזרת חלמוני ביצה שהוחדרו לרקטום שלו (מעורבבים עם תמצית בקר וויסקי, משום מה). אולם, הוא החליט לחדול מכך ולנסות משהו אחר, לאחר שהמטופל הגיב להזנה הזאת בנפיחות בעלות ריח רע במיוחד. ניסיון ההזנה הרקטלי השני כלל דם של פרות, שהוביל ל"פליטות בעלות אופי חריג" (ככל הנראה ריקבון של דם הפרה ברקטום הנשיאותי).
המתכון הנכון להזנה רקטלית
לבסוף, הצוות הרפואי המפוקפק הסכים על תרכובת שלא גרמה לנשיא לפלוט ריחות מבאישים (ללא ספק הסטנדרט הרפואי הנמוך ביותר שהיה בנמצא, אז ובכלל), והכילה: "בשר בקר טרי קצוץ דק, מים קרים, כמה טיפות של חומצת מימן כלורי וקורט מלח. לתערובת הזאת יש להניח לשעה עד שעה ורבע ואז להעבירה במסננת דקה, ואת השאריות לשטוף במעט מים קרים, תוך כדי סחיטת התערובת להוצאת כל החומרים המסיסים. הנוזל שיתקבל בסיום התהליך יכיל את הרכיבים המסיסים של הבשר (אלבומין, קריאטין וכדומה) וניתן לשתות אותו קר או פושר".
עניין ההזנה הרקטלית היה די פופולרי בשעתו, אם כי כיום כבר ידוע שזוהי דרך מאוד לא יעילה להזין מטופלים בקלוריות או בנוזלים. בהמשך הפרוצדורה הזאת גונתה על ידי רופאים רבים, לאחר שנודע כי השירות החשאי האמריקני ה-CIA השתמש בה כאמצעי לעינוי חשודים באמתלה של "הזנה". סיבוכים שלה עלולים לגרום לשאריות מזון להירקב ברקטום ולצניחת איברים פנימיים.
המתנקש גיטו לא טעה. מה שהרג בסופו של דבר את הנשיא גארפילד היו הזיהומים שבהם לקה בעקבות הפרוצדורות הכירורגיות הבלתי היגייניות שעבר על ידי ד"ר בליס ושאר הרופאים שטיפלו בו, כמו גם ניסיונות ההזנה הרקטלית שלהם. לאחר מותו של הנשיא נערכה בדיקה מדוקדקת ופומבית של הטיפול הרפואי שקיבל ורופאיו זכו לביקורת קשה, שריסקה את המוניטין שלהם לחלוטין. לפחות זה.