פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כמה נשים היו צריכות למות כדי שרופאים יבינו שהם חייבים לשטוף ידיים?

      לפני 150 שנה רופאים עוד עברו ישר מחדר נתיחות הגופות אל חדרי הלידה בלי למצמץ ובלי לשטוף ידיים. כשמספרן של היולדות שמתו מזיהומים אלימים לאחר הלידה הרקיע שחקים, לרופא אחד בווינה נפל סוף סוף האסימון

      רופאים שוטפים ידיים לפני ניתוח (ShutterStock , shutterstock)
      אחת הפעולות הבסיסיות ביותר לשמירה על בריאות הציבור. רופאים רוחצים ידיים לפני כניסה לחדר הניתוח (אילוסטרציה: shutterstock)

      שטיפת ידיים היא אחת הפעולות הבסיסיות והחשובות ביותר שאנשים יכולים לעשות כדי להמנע מהדבקות במחלות וזיהומים או מהפצתם. אין כמעט מי שלא יודע את זה כיום. זה נחשב לאלף-בית של שמירה על היגיינה. אבל האופן שבו העולם, ועולם המדע בפרט, הבין את זה הוא סיפור מעניין בפני עצמו.

      שטיפת ידיים היא עניין יחסית חדש, אפילו לרופאים. למעשה, גם מי שהיה הרופא הראשון ככל הנראה להבין את חשיבותה של רחיצת הידיים - איגנז סמלווייס (Ignaz Semmelweis) – גילה אותה רק בשנת 1847. וגם אחרי שהוא כבר הבין, הוא נאלץ לנהל מאבק סיזיפי ולא מאוד מוצלח בניסיון לגרום לעמיתיו הרופאים להכיר בכך.

      עוד בנושא:
      למות חלקה: ההיסטוריה הקטלנית של הסרת השיער
      מייבש ידיים חשמלי מפיץ פי 1,300 יותר חיידקים ממגבות נייר
      כמה חיידקים יש על הידיים של הילדים שלכם?

      איגנז סמלווייס רופא הונגרי (מערכת וואלה! NEWS , Jeño Doby
Wikimedia Commons)
      הראשון לזהות. ד"ר איגנז סמלווייס (צילום: Jeño Doby , Wikimedia Commons)

      המאה ה-19 מכונה על ידי חלק מההיסטוריונים "עידן הזהב של הרופאים והמדענים". זאת, משום שאז התפתחה הציפייה שלרופאים תהיה הכשרה מדעית מסודרת. הרופאים נדרשו גם לספק אבחנות מקצועיות בהתבסס על תסמינים, כדי לפתור תחלואים שונים. ובשל כך, מדע הרפואה הסתמך על הבנת התהליכים המתרחשים בתוך גוף האדם בניסיון להגיע לשורשיהן של בעיות רפואיות שונות. עובדה שהפכה נתיחות לאחר המוות לפרקטיקה מאוד נפוצה בקרב רופאים באותה עת.

      רופאים ש"לכלכו את הידיים" נחשבו לטובים ביותר

      נתיחות היו נדבך חשוב בהליך הכשרתם של רופאים מתלמדים, אך בנוסף לכך הן היו גם היו חלק משגרת עבודתם של הרופאים הנחשבים והמכובדים ביותר בקהילה הרפואית של אותה תקופה. דבר שהוביל, למרבה הצער, לתפיסה השגויה שככל שהרופא "מלכלך יותר את הידיים" כך הוא נחשב למקצועי ומנוסה יותר. למעשה, ישנם לא מעט תיעודים של רופאים שיצאו הישר מחדר הנתיחות והמשיכו בדרכם ליילד תינוק או לטפל בחולה כלשהו, מבלי אפילו להחליף את בגדיהם.

      כאן נכנס לתמונה ד"ר סמלווייס ההונגרי, שבשנת 1846 בדיוק החל את עבודתו החדשה במחלקת היולדות של בית החולים הכללי בווינה, אוסטריה. באותם זמנים שיעורי התמותה של נשים לאחר לידה הרקיעו שחקים. רוב מקרי המוות יוחסו למה שכונה אז "קדחת היולדות" (או: "קדחת הלידה"), וכיום נקרא זיהום בתקופת הלידה (puerperal fever). כל הכינויים הללו מתייחסים לזיהום אלים, שתסמיניו: חום גבוה, מורסות כואבות, זיהום בתעלת הלידה וברחם, אלח דם ובסופו של דבר – מוות. כל זה התרחש בדרך כלל בטווח של כשלושה ימים מהלידה, וזו היתה סיבת המוות המובילה בקרב יולדות באותם ימים.

      בית החולים הכללי בווינה שבו עבד ד"ר איגנז סמלווייס (מערכת וואלה! NEWS , Josef & Peter Schafer
Wikimedia Commons)
      בית החולים הכללי בווינה, שבו עבד ד"ר סמלווייס. שיעורי תמותה גבוהים של נשים לאחר לידה (צילום: Josef & Peter Schafer Wikimedia Commons)

      בהיותו איש מדע, ד"ר סמלווייס ביקש להבין מדוע כל כך הרבה נשים נופחות את נשמתן דווקא במחלקה שלו. הוא גמל בלבו לבצע תצפיות מחקריות על שתי מחלקות יולדות בבית החולים – באחת, סגל שהורכב מרופאים ומסטודנטים לרפואה, ובשניה עבדו מיילדות בלבד. סמלווייס ניטר ותיעד את מקרי המוות בשתי המחלקות והתוצאות שלו לא הותירו מקום לספק: שיעור התמותה של נשים במחלקה שבה עבדו הרופאים היה גבוה כמעט פי חמישה מאשר במחלקה של המיילדות.

      תיאוריית "חלקיקי הגופות"

      האסימון לא נפל לסמלווייס מיד. רק לאחר שאחד מהקולגות שלו - רופא פתולוג, חלה ומת לאחר שנדקר באצבעו במהלך נתיחת גופתה של אישה שמתה מקדחת יולדות, הבין סמלווייס שבעצם כל אחד יכול לחלות ולמות מהזיהום הזה, לא רק נשים לאחר לידה, ושהסיבה שבמחלקה שבה עבדו המיילדות היו פחות מקרי מוות היא שמיילדות לא מבצעות נתיחות בגופות.

      סמלווייס העלה תיאוריה לפיה "חלקיקי גופות", או "רעל מורבידי", עוברים לידיהם של הרופאים במהלך ביצוע הנתיחות. ושאותם רופאים העבירו את החלקיקים הללו לתוך גופן של היולדות במהלך יילודן וגרמו להן לחלות. היום אנחנו קוראים ל"חלקיקי הגופות" הללו חיידקים.

      אחות מיילדת מחזיקה תינוק בבית חולים בפולין בשנות ה-40 (ShutterStock)
      במחלקה שבה עבדו רק מיילדות סיכויי היולדות לצאת בחיים היו גבוהים פי חמישה (צילום: shutterstock)

      סמלווייס הבין שעליו לפעול מיידית. הוא הוציא הוראה לכלל הסגל הרפואי במחלקת היולדות של בית החולים לפיה, עליהם להשתמש בתמיסה של כלור ומיץ לימון לרחיצת ידיהם, ולא בסבון, לאחר כל נתיחה "עד שלא יוכלו עוד להריח מהן את הגופות שניתחו". וזה עבד. כלור הוא חומר חיטוי יעיל למדי כידוע, ושיעור הזיהומים לאחר הלידה במחלקתו של ד"ר סמלווייס פחת באופן דרסטי עקב כך.

      אולם, למרבה הצער, עמיתיו של סמלווייס בבית החולים לא מיהרו להכיר בהשפעת הגילוי שלו, או לאמץ את ממצאיו כפרקטיקה גורפת. למעשה, הם נעלבו והתרעמו מהרמיזה שעולה מהם, לפיה הם עצמם נושאים באחריות למות המטופלות שלהם. ד"ר סמלווייס פוטר מבית החולים בווינה ובסופו של דבר הוא אושפז בבית משוגעים, שבו גם מת כמה שבועות לאחר מכן (ויש היסטוריונים שמשערים שסיבת מותו היתה מעט אירונית, משום שהוא מת ככל הנראה מאלח דם, שגם הוא נגרם מזיהום חמור שחודר לזרם הדם).

      יחלפו עוד שני עשורים לערך עד שרעיונותיו יתחילו להתקבל על ידי הקהילה הרפואית. וגם אז – היתה זו "תיאוריית החיידקים" של לואי פסטר ששכנעה בשלהי שנות ה-60 של המאה ה-19 את הקהילה המדעית להכיר בחשיבות ההיגיינה ושטיפת הידיים.

      שולחן נתיחות לאחר המוות (ShutterStock , Shutterstock)
      לשטוף את הידיים בכלור "עד שלא יוכלו עוד להריח מהן את הגופות שניתחו". חדר נתיחות לאחר המוות (אילוסטרציה: shutterstock)

      אולם, יותר ממאה וחמישים שנים מאוחר יותר, סמלווייס זוכה סוף סוף להכרה שלה הוא ראוי, משום שהפעולה הפשוטה והיומיומית של שטיפת ידיים היא כיום אחד מהכלים האפקטיביים ביותר בשמירה על בריאות הציבור. ויתרונותיה חוצים את גבולות בתי החולים: מחקרים הראו ששטיפת ידיים יכולה להפחית את הסיכוי להדבק במחלות שלשול בעד 31 אחוזים. כך על פי נתוני המרכז האמריקאי לפיקוח על מחלות ומניעתן (CDC). היא גם מפחיתה את הישנותן של מחלות נשימה (בהן גם צינון) בשיעור של 16-21 אחוזים.

      1.4 מיליון מקרי מוות בשנה מזיהומים בבתי חולים

      גם היום המאבק לקידום היגיינת הידיים עדיין נמשך. מחלות נשימה ושלשולים עדיין נמנות על סיבות המוות המובילות במדינות המתפתחות והן גובות על פי ההערכות את חייהם של 3.5 מיליון ילדים מדי שנה. הסיבות לכך הן בעיקר בורות והיעדר מידע על חשיבותה של שטיפת ידיים, כמו גם היעדר גישה למקורות מים נקיים.

      בנוסף לכך, מדי שנה מתרחשים למעלה מ-1.4 מיליון מקרי מוות ברחבי העולם, כתוצאה מזיהומים בבתי חולים או במוסדות טיפוליים ורפואיים. הקפדה על היגיינה ועל ידיים נקיות היא אחת הדרכים הטובות ביותר להלחם בזיהומים ובמחלות, ואת הקרדיט על כך אנחנו חייבים לד"ר איגנז סמלווייס.